בסוף פרשת אמור בזוהר יש קטע יפה, שבו אומר רבי שמעון: "בוא וראה, הרי בני אדם אינם יודעים ואינם מסתכלים ואינם משגיחים, בשעה שברא הקב"ה את אדם וכיבד אותו באור העליון, ביקש ממנו שיתדבק בו, כדי שימצא יחיד, ובלב יחיד, ובמקום דבקות יחידה, שלא ישתנה ולא יתהפך לעולם" (הזוהר, פרשת אמור, פסוק שלד')
רבי שמעון אומר שאנשים אינם יודעים ואינם רואים שכאשר ברא הבורא את האדם, והזרים אליו את כל האור והברכות, הוא רצה ממנו דבר אחד בלבד: שהאדם יהיה ביחוד מושלם, בדבקות מוחלטת עם אור הבורא. שלא יהיה שום שינוי, ושהכל יתנהל בצורה הטובה ביותר.
הבורא ברא את האדם למטרה אחת בלבד, והרב אשלג מדבר על כך באריכות בהקדמה לתלמוד עשר הספירות (שפורסמה בסוף הספר "ובחרת בחיים"): להשיג חיבור מוחלט, דבקות מוחלטת בודאות באור הבורא. כל דבר מחובר לרמת הודאות שמעורר האדם. כאשר נאמר שעץ החיים היה באמצע גן עדן, פירוש הדבר הוא שהבורא אמר לאדם: "אני צריך ממך דבר אחד. אני רוצה שהאור יזרום אליך כל הזמן, אני רוצה שתהיה כל הזמן באחדות מוחלטת עם אור הבורא, וזה חייב לבוא עם ודאות."
אבל אדם, ואנחנו, עדיין ממשיכים לסטות מדרך הודאות, וכך עזבנו את עץ החיים. עזבנו את החיבור המוחלט לאור הבורא, ואנשים עדיין בוחרים להתחבר לעץ הדעת טוב ורע. לכן אנו נופלים מהרמות הגבוהות ביותר לרמות הנמוכות ביותר, ולמרבה הצער, מתחברים כל הזמן לשינויים – לפעמים לטוב, לפעמים לרע. מכיוון שהרמה הגבוהה ביותר היא הדבקות, היחוד, שלא משתנה לעולם. לכן נאמר שבבריאה המקורית אנו אמורים להיות מושלמים, אבל בני אדם עושים למרבה הצער כל מיני חשבונות, ועוזבים את דרך עץ החיים לטובת הדרך של עץ הדעת טוב ורע.
לכן אומר לנו כאן הזוהר שהחיבור לאור הבורא הוא הדבקות, היחוד, האחדות המוחלטת עם אור הבורא, להיות אחד עם הבורא. מה פירוש להיות אחד? כל אלה מאתנו הנמצאים בדרך הרוחנית, העבודה הרוחנית חשובה לנו. ודאות חשובה לנו. אבל יש גם דברים אחרים שחשובים לנו. ברגע שיש עוד דברים שחשובים לנו, אז אנו נמצאים בעץ הדעת טוב ורע, האדם הזה עשה לי כך, והאדם ההוא עשה לי כך. כל שאר הדברים האלה שחשובים לנו מסיטים אותנו מדרך החיים, ומחברים אותנו לעץ הדעת טוב ורע.
לכן אנו חייבים להבין שאם אנו רוצים להיות בדרך שמחברת אותנו למה שהזוהר קורא "דבקות", לא יכולים להיות בכך דברים נוספים. זה לא אומר שאנו לא חיים בעולם הפיזי ולא יכולים ליהנות מדברים, אלא שכל עוד יש דברים שחשובים לנו עד כדי כך שהם מסיטים את המחשבות שלנו, שמטרידים ומרגיזים אותנו, אז אנו מתחברים לעץ הדעת טוב ורע.
חיבור לעץ החיים פירושו שאנו דבוקים אליו, שיש במוחנו כל הזמן רק מחשבה אחת: "מה אני עושה כדי להתחבר לאור הבורא, כדי להגיע לדבקות בו?" כל מחשבה אחרת מסיטה אותנו ומרחיקה אותנו מהדבקות הזו.
הזוהר אומר שאנו בוחרים בזה כל יום. אנו עוזבים גם עבודה רוחנית, גם חכמה, גם את עץ החיים, את העץ שאנו יכולים להתחבר אליו כאשר המודעות שלנו דבוקה לאור, וכאשר הדבר היחיד שחשוב לנו הוא החיבור שלנו לאור הבורא. אנו יכולים לעשות הרבה עבודה רוחנית, ללמוד הרבה, לקרוא הרבה בזוהר, ועדיין לא להיות מחוברים למצב של דבקות, מכיוון שלמצב הזה יש רק מהות אחת: יחוד עם הבורא. דבקות עם הבורא.
מה פירוש להיות במצב של דבקות, של יחוד עם אור הבורא? פירוש הדבר הוא שהחיבור שלי לאור הבורא הוא הדבר היחיד שמעניין אותי. כאשר מתחיל האדם לחשוב על כל הדברים האחרים שחשובים לו חוץ מהחיבור שלו לאור הבורא, אומר הזוהר שהוא עוזב את עץ החיים שהוא אחד ומתחבר לעץ הדעת שהוא לפעמים טוב ולפעמים רע. בעץ הזה יכולים להיות גם עבודה רוחנית, גם חכמה, וגם חיבור מסוים לאור של הזוהר. אבל שם מאבד האדם את עץ החיים, מכיוון שהוא לא יכול להיות מחובר למודעות האחד של עץ החיים כאשר המחשבות שלו, ושלנו, מלאות גם בדברים אחרים.
הבורא אומר: "בראתי את האדם כדי שידבוק בי. כדי שיהיה במודעות של אחד." שוב, זה לא אומר שאנו לא חיים בעולם הפיזי ולא נהנים מדברים רבים או שאין לנו מחשבות אחרות, אלא מה מטריד אותנו, מה חשוב לנו, מה באמת מעסיק אותנו. מה הדבר החשוב לי ביותר? שום דבר לא יכול להכעיס אותי, שום דבר אחר לא יכול להסיח את דעתי, או להרחיק אותי מהבורא. הרמה שבה אנו מחוברים למודעות הזו, למודעות האחד, היא הרמה שבה אנו מחוברים לעץ החיים. אבל ברגע שאנו מתחילים לחשוב על דברים אחרים שמטרידים אותנו ודברים אחרים שחשובים לנו, אנו עוזבים את עץ החיים וכבר מתחברים לעץ שיש בו כל מיני דברים אחרים, גם טובים וגם רעים.
בפעם הבאה שמשהו יתרחש ויכעיס אותנו, שירצה להסיט את המחשבות שלנו, אנו חייבים לזכור מה שהבורא אומר לנו. הדרך להיות מחוברים לבורא היא הדבקות בו, יחוד המודעות, מודעות האחד, והדרך להתחבר לעץ הדעת טוב ורע היא באמצעות כל מיני מחשבות אחרות ומודעות אחרת. זו עבודת חיים כמובן, אבל אם אדם דוחף את עצמו, ובעקביות, להיות בדבקות עם הבורא, להיות אחד עם הבורא, להיות במצב שבו הרצון היחיד שלו הוא להתחבר לאור הבורא, אז בסופו של דבר, כפי שאומר הזוהר, הוא יכול להגיע למצב שבו לא יטעם מוות. אבל אם הוא עוזב את הדרך הזו, אם הוא עוזב את מודעות האחד, אז תהיה דרכו מלאה בכל מיני סוגים של מוות וחושך. הזוהר אומר שכל עוד אנו לא שומרים על מודעות של דבקות באור, של יחוד עם האור, יקרו לנו לפעמים דברים טובים ולפעמים דברים רעים.
לפעמים הדברים יהיו מכעיסים ולפעמים שלווים ומרגיעים. לפעמים יהיה דין ולפעמים רחמים. אבל לא נוכל לשמור את החיבור לעץ החיים, הרחמים, החסד, הטוב והשלום, מכיוון שאם נאפשר למודעות אחרת להיכנס, אם נאפשר לעצמנו לחשוב שדברים אחרים חשובים גם הם, אז נתחבר לדברים האחרים האלה. עשינו את הבחירה ואני מחבר/ת את עצמי לעץ הדעת טוב ורע. הזוהר אומר לנו שהבורא רוצה שיהיה לנו רק טוב, והוא אומר לנו כל יום להפסיק לאכול מעץ הדעת טוב ורע, ולהפסיק לדאוג, או להעסיק את עצמנו בכל מיני דברים.
אנו לא אמורים להיות מושלמים, אבל ביום, בשבוע, כמה מהמודעות שלנו, מהמחשבות שלנו, מחובר לעץ החיים?
עכשיו, עם ההבנה הזו, השאלה שאנו שואלים את עצמנו היא זו: כמה מהמודעות שלי ממוקד אך ורק בחיבור שלי לאור הבורא, וכמה ממנה ממוקד בדברים אחרים? וכאשר מספיק מאתנו נדחוף את עצמנו לקראת זה, זה מה שיביא שינוי לעולם. זה קטע חשוב מאוד בזוהר, ומכיוון שהוא מתגלה לנו בשבת "אמור", זה אומר שבשבת הזו מתעוררת בנו היכולת ליצור דבקות רבה יותר ואחדות רבה יותר עם אור הבורא.