הצורך המתמיד להזכיר לעצמנו את אור הבורא
מאת: מיכאל ברג
אנו מדברים לעתים קרובות על הכמיהה שלנו והרצון שלנו לדבקות, לאיחוד מושלם עם אור הבורא, אבל מהן הדרכים המעשיות להשיג זאת? כדי לקחת את מושג איחוד הנשמה שלנו עם אור הבורא ולהפוך אותו ליותר מעשי, כותב הרב אשלג שיש שני צדדים לעבודה הרוחנית שלנו. צד אחד הוא חיבור רגשי או רוחני לבורא שיש לקוות שכולנו עובדים לקראתו. וזה מוכפל עם ידיעת הבורא. הידע הזה, כפי שאבי הרב ברג היה תמיד מזכיר לנו, חייב להיות עם חיבור.
אבל חיבור שמוביל לידע אינו רק רגש רוחני שיש לאדם; יש ידע ממשי שבא אתו. הרב אשלג אומר שזה המצב המוחלט של ידיעה שאנו חייבים לשאוף אליו. חשוב מזה, הוא אומר לנו, זה כיצד אנו מגיעים למצב המוחלט של הידע, המודעות: בכך שאנו כל הזמן אומרים מחדש ללב שלנו, או כל הזמן מזכירים לעצמנו, את אור הבורא. כך אנו מגיעים לאיחוד עם אור הבורא, לידע אמיתי , לחיבור אמיתי , עם אור הבורא.
היחסים בינינו ובין אור הבורא חייבים להגיע למצב שבו התפיסה שלנו והמודעות שלנו את אור הבורא היא מובנת מאליה ובהירה, ולא מבוססות על אמונה, אלא על ידע עמוק של אור הבורא, שבו אנו מגיעים למצב שבו אנו מדברים עם הבורא כאילו היה חבר שלנו. כאשר אנו עומדים מול חבר שלנו, משוחחים אתו, אנו לא צריכים לומר למוח שלנו שהחבר שלנו קיים, מפני שזה ברור לנו. הוא עומד לפנינו, אנו מדברים אתו, וזה סוג היחסים והחיבור שבינינו. אין שום ספק בלבנו ביחס ליחסים האלה ולחיבור הזה; הם ברורים לנו לגמרי ואז אנו מתחילים לבנות אותם באמצעות שיחה. מדוע? מפני שהעיניים שלנו, עליהן אנו סומכים, אומרות לנו שהחבר שלנו נמצא שם. אנו מרגישים שהוא שם, שהוא יכול לשמוע אותנו, ושהאוזניים שלו פתוחות אלינו. הגענו לאמונה עמוקה שמוכחת על ידי תחושת הבטן שלנו. אין לנו שום ספק שהחבר שלנו נמצא שם לפנינו. הידע של החבר שלנו שעמו אנו משוחחים הוא ברור לגמרי, אין כל ספק. אנו יודעים במוחנו ובלבנו שזה נכון וודאי ואמיתי. לכן, כשאנו מדברים אליו, השיחה קולחת.
אבל, חשבו על כך, למשל, כאשר יש לנו הפרעות בקו הטלפון. השיחה לא זורמת, מפני שאנו אומרים משהו, ואנו לא בטוחים שהחבר שלנו שמע אותנו, או שהוא אפילו נמצא עדיין על הקו. ואז החבר שלנו אומר משהו ואנו לא בטוחים ששמענו אותו… זו לא שיחה קולחת. ושיחה קולחת נחוצה מאוד, מפני ששיחה קולחת תלויה בוודאות החיבור והקשר. היא מבוססת על ודאות בידיעה שהאדם שאנו משוחחים עמו ומתקשרים אליו נמצא שם, בוודאות, בלי שום ספק. זה, כפי שהרב אשלג מכנה זאת, הידע שבתוך המוח שלנו והלב שלנו.
הרב אשלג השתמש בדוגמא של ישיבה בכסא עם חבר שהגב שלו מופנה אלינו, כך שהעיניים שלנו לא רואות את החבר שלנו, והאוזניים שלנו לא בהכרח שומעות אותו טוב. וכך למרות שאנו יודעים שהוא שם, הוודאות שלנו ביחס לחיבור פוחתת. באותו רגע, השיחה שלנו היא גילוי של רמת חיבור שכבר לא ברורה כל כך. זו לא תהיה שיחה קולחת, למרות שאנו יודעים במוחנו שכמובן הוא יושב שם ממש מאחורינו.
אם כן, בואו נדמיין מה מתרחש שם. אנו מנסים לנהל שיחה עם מישהו שיושב מאחורינו. אנו לא רחוקים ממנו יותר מאשר היינו אם היה יושב לפנינו, אבל השיחה שלנו כבר לא מתנהלת כשורה. זו תהיה שיחה לגמרי לא קולחת, מופרעת על ידי חוסר בהירות של חמשת החושים ביחס לשאלה האם החבר שלנו אכן נמצא שם. סוג זה של שיחה לא עובד טוב, אומר הרב אשלג, מפני שהלב שלנו אינו ממוקם בחיבור הזה. אבל, כאשר החבר שלנו יושב מולנו, והעיניים שלנו רואות אותו ואנו יודעים שהאוזניים שלו שומעות אותנו, הלב שלנו בהיר וברור והוא ממוקם בחיבור הזה, ולכן, אנו יכולים לנהל שיחה קולחת. ועם זאת, ההפרעה בבהירות לגבי קיום החבר שלנו כאשר הוא יושב עם גבו אלינו והעיניים שלו לא רואות אותנו גורמת לשיחה לא להיות קולחת. מפני שהספק הזה כבר התעורר בלבנו, והשיחה לא יכולה לזרום.
זה מה שנאמר בתורה, שמטרת העבודה הרוחנית ומטרת הלימוד הרוחני היא להביא באופן תמידי אל לבנו, כלומר לעורר את החיבור התמידי הזה ואת הוודאות התמידית הזו… ידע תמידי. חייבת להיות תמיד ההבאה המתמדת של אור הבורא אל המודעות שלנו ואל הלב שלנו, כדי שהשיחה עם אור הבורא תהיה זורמת ולא מופרעת; חיבור מופרע לא תמיד מביא אור.
נאמר בתלמוד שאם התפילות שלנו זורמות, אנו יודעים בוודאות שהתפילות שלנו ייענו. כאשר החיבור שלנו לאור הבורא זורם, שזה אומר שהגענו לרמה של ידע ללא כל ספק בחיבור שיש לנו לאור הבורא, אז כל התפילות שלנו ייענו, וכל קשר שנעשה יגלה אור. כאשר החיבור מופרע, כאשר זה קשר שיש בו ספק או חוסר בהירות לגבי קיום הבורא, לא כל התפילות ייענו או יתגלו.
אם כן, זה הפירוש לכך שנאמר שאנו חייבים לדעת ולהביא אל לבנו. זה אומר שהמצב המוחלט של קיום רוחני הוא כאשר היחסים שלנו, הוודאות שלנו והידע שלנו של אור הבורא מתעוררים על ידי תזכורת מתמדת. לכן, במשך היום, אנו חייבים להזכיר לעצמנו, לומר לעצמנו, ולמקד את עצמנו גם בקיום אור הבורא וגם בכך שהכל הוא אור הבורא, ולכן, העבודה חייבת להיות ממוקדת.
הרב אשלג השתמש בביטוי "העבודה הקשה". אנו חייבים לעשות עבודה קשה כדי להזכיר לעצמנו את קיום אור הבורא סביבנו ובכל דבר. זה מביא אותנו לרמה של ידיעת הבורא. ולכן, הרב אשלג אומר שאם אנו עובדים קשה, בחריצות ובשקידה, לעורר את רמת הידע הזו של קיום אור הבורא, נגיע לרמה שנקראת אמונה, הרמה המוחלטת של ודאות. ואז זה יהיה חזק כל כך עד שנשיג את המצב המוחלט של הדבקות, המצב המוחלט של האיחוד עם אור הבורא.