על פי המקובלים, לכתבי התנ"ך משמעות רוחנית עמוקה מעבר לתוכן הספרותי והתיאורים הארציים המובאים בהם. לכן, כאשר אנו קוראים כי הבורא מצווה על משה רבינו להדריך את עם ישראל לבניית משכן בשממת המדבר, אנו קוראים לא רק על יצירת מבנה פיסי אלא גם על יצירת מרחב מטפיסי דרכו אנו יכולים להתחבר אל האור.
כאשר הבורא אומר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" הוא למעשה אומר " צרו מרחב בתוככם, בלבכם ונשמתכם, בו יהיה לי מקום". היפטרו מהטפשות, הכעס והשליליות. הסירו את החשיכה המפרידה ביניכם לבין הגשמה אמיתית. היפטרו מהדכאון והשיפוטיות. היפטרו מהאנוכיות והדאגה לעצמי בלבד. מדוע? מכיוון שבאמצעות היפטרות מדברים אלה אנו יוצרים מרחב עבור האור.
כעת, אחדים מכם עשויים לתהות אם כולנו חלקי אלוהים ויכולים בעצמינו ליצור אחדות עם הבורא, מדוע אנו נזקקים למקומות משותפים להתחברות ? האם לא די בהתחברות ביחידות בביתנו?
התשובה היא לא. הבורא ציווה על משה רבינו ליצור מקום בו היחיד יכול להתמלא תחושת אחדות מתוך נתינת וקבלת אהבה, מקום אליו אנו יכולים להגיע כאשר אנו מרגישים עצובים או מדוכדכים, כאשר אנו שמחים או נרגשים או אפילו כאשר אנו פשוט מרגישים בצורך להיות בסביבת אנשים שאכפת להם.
מצד אחד, כן, אנחנו יכולים להתחבר לאור לבדנו. לכל אחד מאתנו ניתן מיתר של חיים באמצעותו אנו יכולים להיות כמו הבורא. אבל מכיוון שאנו בני אנוש ויש לנו חולשות, אנו זקוקים למיתרים נוספים, לשלב אנרגיות נוספות ליצירת האחדות הזו. אנו זקוקים למרחבים משותפים כדי לומר "אוי, איך פישלתי בבקשה סלח לי", בדיוק כשם שאנו זקוקים למשכן מטפיסי בתוכנו, אנו זקוקים למשכן פיסי חיצוני משותף לכולנו.
ישנו סיפור על מקובל גדול בעל אנרגיות אדירות אשר הגיע לבית תפילה. רגע לפני היכנסו הוא אמר לאדם שישב על יד המפתן " אני לא יכול להיכנס לכאן, המקום כל כך מלא בתפילות, כל כך מלא באנרגיות, כל כך מלא במשאלות ודמעות".
מופתע ומבולבל , אבל מודע לחלוטין לעוצמה ולאנרגיות של המקובל הגדול, ענה לו האדם
"ובכן, האם זה לא מה שאנו מבקשים מבית תפילה? האם איננו רוצים שיהיה מלא בדברים הללו?"
"לא", אמר המקובל, "אנו לא רוצים בדברים אלה כאן. אנו רוצים שיגיעו לעולמות עליוניים בהם הבורא יכול לקבלם. הסיבה שאינם מגיעים לשם היא כי הדמעות נוצרות ביחידות והבכי של האנשים הללו מתרחש בהיותם לבד ולא ביחד. אין אחדות או איחוד במקום זה , לכן כל האנרגיה הזו נשארת במקום ולא יכולה להשתחרר ולעלות כלפי מעלה.
דרך סיפור זה, אנו לומדים כי כוחנו לשנות באמת ולהביא להתגשמות תפילותינו אפשרי רק כאשר אנו חלק ממשהו גדול יותר מעצמנו. כאשר אנו מדברים על משכן, אנו מדברים על מקום בו אנו פוגשים את האחרים החולקים אתנו את המרחב, מקום בו בני אדם יכולים להתבונן זה בעיניו של זה ולאהוב אחד את השני, מקום בו אנו יכולים לומר "אני מצטער/ת" ומקום בו אנו יכולים לומר "תודה".
האנרגיה של השבוע מזכירה לנו כי האדם אינו אי מבודד בעצמו. אנחנו לא יכולים לעשות את עבודתנו הרוחנית לבד. אנו זקוקים לאנשים מסביבנו, ובאמצעות דאגה כנה אחד לשני למרות המגוון והשוני, אנו יכולים ליצור מרחב בו האהבה יכולה להתקיים.