יעקב רצה לחלוק עם בניו מה יקרה בזמן אחרית הימים, אך ידע שלא יוכל לשתף אותם בכך באופן ברור, ולכן צפן את המסר בתוך סיפור פרשת ויחי. לכן, כל הברכות של יעקב שאנו קוראים בפרשה זו, יש להן גם משמעות מילולית של הברכה, כמובן, אך יותר מכך, האור הנגלה מתוכן מתחבר למה שיתגלה לנו בגמר התיקון.
לכל אחד ואחת מאיתנו יש את האפשרות השבוע להתחבר ליכולת לשים קץ לכאב, לסבל ולמוות – ואנו עושים זאת דרך חיבור לפרשה, דרך חיבור לאור שיעקב גילה השבת.
המילה הראשונה בפרשה היא "ויחי". התורה מציינת שיעקב חי במצרים 17 שנה, ולא שיעקב היה במצרים 17 שנה. אנו יודעים שאין צירופי מקרים בתורה, אז מהי אם כן משמעות הדבר? הזוהר מסביר שהמילה הראשונה, "ויחי", מציינת שלפני נקודת זמן זו, יעקב לא באמת חי את חייו. בשנים בהן חי יעקב בארץ ישראל, חייו היו מלאי כאב ועצב. היה זה רק כאשר יעקב ירד למצרים – וראה שבנו, יוסף, הוא המשנה לפרעה, וכמו כן גם ראה את ילדיו ונכדיו, כל 70 בני משפחתו – והביע שמחה.
יעקב היה מחובר באופן רצוף לאור הבורא והיה טהור כמעט יותר מכל אדם שחי בזמנו. אז מדוע יעקב כאב ב-17 שנות חייו? הרב יצחק לוריא, האר"י, מסביר ש-130 השנים הראשונות בארץ ישראל היו השנים שיעקב תיקן את חטא האדם הראשון. אחת מ"תופעות הלוואי" הפיזיות שמלוות בתהליך כזה של תיקון, היא הכבדוּת, העצבות וחוסר במה שאנו מכנים "חיוּת"- התלהבות, או חיים. מאחר ויעקב לקח על עצמו לתקן את החטא של האדם הראשון, היה עליו גם לשאת בתופעות הנלוות לתהליך תיקון זה. בכל בוקר שיעקב התעורר, היתה לו בחירה, והוא בחר בכאב. הוא בחר להמשיך בתיקון חטא האדם הראשון. עד לתום התיקון הזה, יעקב ידע שלא יוכל לחוות שמחה אמיתית משלו. לכן הזוהר מסביר שבמהלך 130 השנים הראשונות לחייו, יעקב לא באמת חי. רק כאשר יעקב ירד למצרים, אחרי שסיים את התיקון של חטא האדם הראשון, רק אז חי באמת.
בשביל יעקב, כל מה שחווה עד לזמן שהגיע למצרים, לא באמת היה שלו. לא הכאב, ולא הסבל ולא התיקון שחווה היו שלו. לא היה זה הכאב שלו ולא היה לזה קשר לעבודה האישית שעשה יעקב. במשך 130 השנים הראשונות לחייו, יעקב כאב את התיקון של האדם הראשון, והוא חווה כאב עבור כולנו. עלינו להבין שכל הקשיים בחייו של יעקב – כוונת עשיו להרוג אותו, מעשי המרמה של לבן, המכירה של יוסף כעבד והניתוק מיוסף למשך אותם שנים – לא קרו בגללו. הכאב הזה אירע משום שיעקב התעורר כל בוקר ונשא על עצמו את הכאב של האדם הראשון. ברגע שיעקב סיים את התיקון, הבורא אמר "זהו, יעקב, עשית זאת. אין עוד כאב שעליך לשאת על עצמך." ואז יכל יעקב לחיות את 17 השנים הבאות לעצמו.
הכאב והסבל שאנו חווים היום, קרוב לודאי, אינם אפילו עשירית של אחוז אחד, ממה שיכול היה להיות אילולא יעקב תיקן את חטא האדם הראשון. במשך 130 שנה, כאב וחושך עצומים נכפו על יעקב כדי שיוכל לסיים את התיקון. אנו מסתכלים על עצמנו ולפעמים, מתוך חוסר ידיעה, לא מבינים מדוע דברים מסוימים קורים. אנו חושבים: "אני עושה כל-כך הרבה עבודה טובה. איך זה יכול לקרות?" אנו חייבים להבין שהמעשים שלנו לא מתקרבים להישגים הרוחניים של יעקב, ושלא משנה מהו הכאב שלנו, זה לא מתקרב לכאב העצום שחווה יעקב.
חלק מהעבודה הרוחנית שלנו היא להכיל כאב של אחרים על עצמנו. אנו צריכים לשאול את עצמנו: "כמה כאב אני מוכן לשאת על עצמי כדי לעזור למישהו אחר?" לרמה שאנו מוכנים לקחת את הכאב הזה ולעזור להם בתיקון שלהם, זו הרמה שעלינו להשיג בתיקון שלנו. לשבת ולהתפלל להסיר כאב של אדם אחר, לא לזו הכוונה. כאשר אנו נמצאים במקום נוח ונותנים עצות לכולם, אולי נשיג משהו אך לא נצליח לתקן עצמנו או לעזור לתקן אותם… אלא אם כן אנו נהיה מוכנים לקחת מידה מסוימת של כאב של אותו אדם.
כשאנו פותחים את הדלת הזאת, זה עלול להיות מרתיע משום שאיננו יודעים מהיכן יגיע הכאב, ועם זאת עלינו להיות מוכנים לשאת אותו כדי לעזור בתיקון של אדם אחר. משום שזוהי השבת היחידה שבה כל אור המשיח וגמר התיקון מתגלה, כל אחד ואחת מאיתנו, כשאנו שומעים את הקריאה של התורה, יכולים להתחבר לגמר התיקון. אנו יכולים להכנס לגילוי העצום הזה על–ידי התעוררות בתוכנו לנכונות לשאת כאב של אדם אחר ולעזור להם לסיים את התיקון שלהם. כשאנו מתחברים לאור של יעקב בפרשה זו, כשאנו במודעות, אנו יכולים, בעזרת השם, להביא לגילוי עצום של גמר התיקון ואור של משיח לעולם.
ברכות ואור,
מיכאל ברג