השבוע מאפשר לנו לפענח את משמעותה של המתנה הייחודית הזמינה עבורנו בפרשת צו.
סיפור מהמדרש יעזור לנו להבין את הפרשה: תלמידיו של רבי יוסי בן קיסמא, צדיק ומקובל גדול, שאלו אותו מתי יגיע המשיח, גמר התיקון – הסוף לכאב, סבל ומוות – לעולם הזה.
רבי יוסי בן קיסמא נתן לתלמידיו תשובה מוצפנת, וכך אמר: "זאת תורת העולָה", כלומר לימוד עניין הקורבנות והקריאה של השבת הזאת.
מילותיו של רבי יוסי בן קיסמא קשות להבנה כשלעצמן, אך כוונתו היא שבשבת הזאת, ובקריאת הפרשה, צפוּן הסוד לסיום התהליך הקשה דרכו עוברים היחיד והעולם בכלל.
הרב אשלג מסביר שהאנושות – הקבוצה והיחיד – יגיעו בכל מקרה לגמר התיקון, אך לדבריו יש שתי דרכים להשיג זאת: הדרך הקלה, והדרך הקשה.
המטרה, אומר הרב אשלג, תושג בכל מקרה, את הדרך כל אחד יבחר בעצמו.
הדרך הראשונה, הדרך הקלה:
זו הדרך בה הולך האדם הדוחף עצמו להשתנות. אפשר לקרוא לה "דרך התורה", או "הדרך הרוחנית לשינוי".
הדרך השנייה, הדרך הקשה:
זו הדרך שאפשר לקרוא לה "דרך הייסורים" והיא הדרך שלאורכה ממתינים לנו הקשיים. מדוע קשיים? כיוון שכאן אלה הם כוחות חיצוניים שכופים על האדם להתעורר לשינוי, כאשר הוא אינו משכיל להשתנות בעצמו.
השליטה של האדם על מהות השינוי ועל הצורך להשתנות אינה קיימת. כך גם לגבי העולם כולו. אבל יש בידינו לבחור כמה זמן יעבור עד אשר השינוי יתרחש וכיצד ייראה התהליך – כלומר האם נלך בדרך הראשונה או בדרך השנייה.
במהלך חיינו, כולנו טועמים את טעמן של שתי הדרכים – תלוי עד כמה אנו דוחפים עצמנו לשינוי או לא.
ככל שנדחוף עצמנו (כיחידים וכקבוצה) לשינוי מדרך של "רצון לקבל לעצמו בלבד" לשינוי שמהותו "רצון לקבל על מנת לתת" – כך נזכה לשהות פחות זמן בדרך רצופת הקשיים. המקובלים מוסיפים אלמנט חשוב – ככל שאנו קרבים לגמר התיקון, כך הכוחות החיצוניים מגיעים מהר יותר ובעוצמה רבה יותר אל חיינו, כדי לעזור בתהליך השינוי.
בבסיס המאבק בין שתי הדרכים נמצא הסוד עליו מדובר בפרשת צו.
הפרשה מתחילה בדיון על הקורבנות שנהוג היה להביא לבית המקדש מדי יום. הקורבנות נותרו על המזבח והועלו לעולה למשך כל הלילה, ובבוקר נותר מהם רק האפר. בבוקר, היה מגיע הכהן כדי לאסוף את האפר.
רבי שמעון בר יוחאי מסביר בזוהר שטמון כאן סוד באשר לתהליך שריפת הקורבנות למשך כל הלילה והסרת האפר בבוקר.
"צו", היא המילה בתורה שמשמעותה היא גם ציווי, פקודה; בפרשת צו נאמר שהבורא מצווה על אהרון. רבי שמעון בר יוחאי מסביר בזוהר שהמילה "צו" היא שם קוד ל"עבודה זרה", שהיא מקור השליליות – הסיטרא אחרא, הצד האחר, המקור לכאוס בעולם הזה ובחיינו.
פרשת השבוע מדברת על אותו מקור לשליליות. ולכן, בשבת הזאת, ניתנים לנו היכולת והכוח לשרוף את הצד האחר. לשרוף, כפי שהזוהר מסביר, את המחשבות השליליות שלנו ולנקות אותן מחיינו.
הרב מסביר שהמלחמה שאנו מדברים עליה (הקרבה ובאה ככל שאנו מתקרבים לזמן של גמר התיקון) היא לא מלחמה פיזית, אלא מלחמה של המודעוּת; עלינו להבין שרובנו הפסדנו במלחמה זו. אצל רובנו, המודעות כבר נשלטת על ידי הצד השלילי.
מה המקור בחיינו למחשבות השליליות על ספק, פחד, דיכאון, עצבות? של "רצון לקבל לעצמו בלבד"? מהיכן הן מגיעות? הרי אין זו הדרך הטבעית של הנשמה שלנו, הרי אין זו מהותנו, אולם ברגע שהפקרנו את המודעות שלנו לצד השלילי, הפסדנו בקרב, והצד השלילי מזין אותנו בכל מיני מחשבות.
חשוב מאוד להבין את הנקודה הזו – בכל פעם שעוברת אצלנו בראש מחשבה שמהותה "לקבל לעצמו בלבד", נשתל בתודעתנו זרע הפורענות, זרע הרוע, כדרכן של כל המחשבות בראשיתן. לכן, המקובלים מסבירים שהמחשבה על מעשה שלילי גרועה אף יותר מהמעשה כשלעצמו; שהרי, כאשר חולפת במוחנו מחשבה שלילית, אנו למעשה מזיקים לשורש שלנו. הזרע, שכפי שהזוהר מסביר, הוא המקום ממנו הכל זורם לחיינו.
ניתן לתאר זאת כך: בכל פעם שמתקיימת בנו מחשבה שלילית, מחשבה של "רצון לקבל לעצמו בלבד", מחשבה אנוכית, מחשבה לעשות מעשה שלילי, אנו למעשה מוסיפים על עצמנו קליפה נוספת, וכך, מרגע לרגע, למשך חיים שלמים וחיים קודמים שלנו, אנו בונים סביב עצמנו עוד ועוד קליפות סביב המחשבות שלנו, עד אשר אין לנו עוד שליטה בהן.
בצער רב אני אומר שעבור רובנו מדובר בקרב אבוד, משתי סיבות:
הראשונה: לא תמיד אנו מבינים שהמחשבות הללו מקורן לא בנו – אלא הן מגיעות מהצד השלילי
השנייה: כאשר אנו מתירים למחשבות הללו להישאר בתודעתנו ולהתפתח בתוכנו, אני מעניקים לקליפות עוד ועוד כוח ומניחים לצד השלילי להשתלט על המודעות שלנו.
הזוהר מלמד אותנו שבשבת הזו, ולא בכל שבת אחרת השנה, ניתנת לנו האפשרות לנקות את המודעות שלנו מהקליפות המיותרות שאספנו סביבה בגלגול הזה ובגלגולים קודמים, ולהחזירה לבראשית.
מדובר בהבנה ובמתנה עצומה, שניתנת לנו השבת, כדי לחזק ולבער את כל הקליפות השליליות ולחשוף את מהותנו האמיתית, כך שכל המחשבות שלנו, כל היום, תהיינה מחוברות לאור הבורא, שכן החיבור לאור הבורא הוא המהות האמיתית של מוחנו ושל המחשבות שלנו.
לכן, כאשר כתוב, שאנו שורפים את הקורבנות על המזבח למשך כל הלילה, משמעות הדבר שאנו באמת נלחמים כדי להסיר את המחשבות השליליות ולהתקלף מהקליפות.
כאשר אנו קוראים את פרשת צו, ומתחברים לכח של השבת הזו, עלינו להתחנן שהקליפות הללו יתקלפו מהמודעות שלנו, כך שהמודעות שלנו תעזוב את הכוחות השליליים ותהיה מחוברת בחזרה לכח של אור הבורא.
אדם יכול לעשות עבודה רוחנית יום ולילה, אך אם הוא הפסיד בקרב על המודעות – כפי שרובנו הפסדנו – תהיה עבודתו הרוחנית חסרת ערך.
לכן שאלו עצמכם: כיצד נראות המחשבות שלכם היום? זוהי השאלה היחידה שחשובה. אל תשאלו, כמה פעולות של נתינה עשיתי, אלא בדקו בכנות מה מצב המודעות שלכם היום.
עלינו להבין את המשמעות האמיתית של הסוגייה: אם המודעות הייתה בשליטתנו המלאה, וחופשייה משליטת הצד השלילי, המחשבות שלנו היו טהורות, חיוביות, נקיות וישירות בכל רגע ובכל יום.
אבל, היות ואין הדבר בשליטנו, והיות ואין לנו באמת בחירה, הרי ככל שאנו מתקרבים בדורנו לגמר התיקון, כך הופכים המבחנים קשים ומהותיים יותר, כיוון שיותר שכבות של קליפות מכסות את המודעות שלנו, והדרך היחידה לפרק אותן היא על ידי רמות גבוהות יותר של ודאות…
איך נגיע לרמות גבוהות יותר של ודאות? רק כאשר נתנסה במבחנים משמעותיים יותר.
אם נחזור כעת לתחילת הדברים, נראה כי אנו מבינים את דבריו של רבי יוסי בן קיסמא לתלמידיו. כעת אנו יכולים להבין למה התכוון כאשר אמר להם ש"זאת תורת העולה" היא הסוד לשבת זו. רק כאשר אנחנו, כיחידים וכקבוצה, ננצח במאבק על המודעות, נוכל להגיע לגמר התיקון.
ברכות ואור,
מיכאל ברג