פרשת חקת מתחילה ב"זאת חוקת התורה", כלומר באופן מילולי הפירוש הוא, זהו חוק התורה. אונקלוס, המתרגם הגדול של התורה מעברית לארמית, אומר לנו שהמלים חוקת התורה בארמית מתורגמות ל"גזירה דאורייתא"; המילה גזירה באה מהשורש ג.ז.ר, לגזור. לכן, אחת המתנות הגדולות שניתנת לנו השבת הזו היא הכוח "לגזור" כאב, ולהביא נסים אל חיינו ואל חייהם של אחרים.
אבל, איך עושים זאת? על ידי כך שנגיע בסופו של דבר למקום שבו המלים שלנו – מבלי אפילו להתפלל או לעשות תקשורת רוחנית – מרפאות, מביאות ברכות, ומעוררות נסים.
בגמרא של ברכות, שואל התלמוד, מדוע התרחשו כל כך הרבה נסים כל הזמן בדורות הקודמים? מדוע, בדור שלנו, יש פחות נסים – או לפחות, מדוע אנו יכולים לגלות פחות נסים היום מאשר בשנים הקודמות? לכל ניתנת תשובה אחת. המקובלים מלמדים אותנו בתלמוד שהסיבה שבדורות קודמים היו מסוגלים ליצור נסים פשוט באמצעות המלים שאמרו בפיהם, הייתה מפני שהם היו "מסור גרמייהו", כלומר שהם היו מוכנים לוותר על חייהם כדי שלמישהו אחר יוכלו להיות נסים, רפואה או פרנסה.
זה ההבדל היחיד. הדורות הקודמים יכלו ליצור נסים לא מפני שהם היו יותר רוחניים מאתנו, יותר חכמים מאתנו, או יותר מחוברים לאור הבורא, אלא רק מפני שהם היו מוכנים למסור את נפשם כדי להביא את הברכות לאחרים.
יש קטע באמת נפלא מתוך "נועם אלימלך", ספרו של רבי אלימלך מליז'אנסק, המתאים להבנה הזו תוך התייחסות למשה בפרשת חוקת.
מרים, אחות משה, עוברת מן העולם. אותו זמן, הייתה לבני ישראל באר מרים שהלכה אחריהם במדבר, וממנה הם שתו. לכן כאשר היא נפטרה לא היו מים, ולמרבה הצער, כפי שהם עשו לעתים קרובות, בני ישראל התלוננו – אנו צמאים, אנו לא יודעים לאן נלך כדי שיהיו לנו מי שתייה.
הבורא בא למשה ואהרן ואומר להם, לכו אל הסלע, דברו אליו, והוא ייתן לכם מים לבני ישראל. הבורא גם אומר למשה להביא עמו את מטהו. הם הולכים אל האבן ומשה מכה בסלע פעמיים וכמות עצומה של מים זורמת ממנו; אבל, הם לא מדברים אליו, כפי שהבורא צווה.
אם תקראו את הסיפור כפשוטו, משה עשה טעות גדולה. הבורא אומר לו דבר אל הסלע, אבל במקום זאת, הוא מכה בסלע פעמיים. הבורא אומר אז למשה ולאהרן, "יען לא האמנתם בי להקדישני", כלומר, מפני שלא בטחתם בי, לא תובילו את העם לארץ ישראל.
ה"נועם אלימלך" מציין שנאמר: "ויצאו מים רבים", הרבה מים זרמו מתוך הסלע. לכן לא הגיוני שמשה נענש אותו רגע, מכיוון שאם מה שמשה עשה היה לא בסדר, מדוע הבורא נתן את נס המים?
ה"נועם אלימלך" מסביר שאדם צדיק, אדם שבאמת מחובר לאור הבורא, הוא אדם שמוכן לוותר על החיבור שלו כדי לתת אותו לאדם אחר. אדם צדיק, אפילו אם הוא יודע שהוא צריך ללכת למקום החשוך ביותר כדי לעזור למישהו, הוא יעשה זאת, מפני שהרצון היחיד שלו הוא לעשות כל מה שצריך כדי לעזור למישהו אחר – אפילו אם זה בא על חשבונו מבחינה רוחנית. הוא מוכן ללכת לגיהינום כדי להעלות אדם אחר. הוא מוכן ליפול אם זה יעלה אדם אחר. וזה מה שמשה עושה כאן, כפי שנראה.
בפרשה הזו, בהתייחס לסלע, לא מדובר סתם על סלע ומים שזורמים ממנו. מדובר כאן על פתיחת ערוצים של ברכות עבור בני ישראל באותו זמן. משה ידע שיש לו כוח לפתוח את האור הגדול ביותר עבור בני ישראל פשוט על ידי דיבור. הוא היה ברמה כזו שיכול היה ליצור נסים באמצעות מילותיו. היה לו הכוח לדבר לסלע, לשנות את טבעו, ולגרום למים שיזרמו ממנו.
אדם צדיק, אומר לנו אלימלך מליז'אנסק, יכול ליצור נסים רק בהתאם לוודאות שיש למקבל הנס בכוח של הצדיק ליצור את הנס.
ולכן, בעוד שהיו כמה מבני ישראל שהייתה להם ודאות בכוחו של משה להביא נסים, היו הרבה אחרים שלא הייתה להם הוודאות הזו. אם משה היה פותח את ערוץ המים והברכות באמצעות מילותיו, רק אלה שהייתה להם ודאות ביכולתו ליצור את הנס הזה היו יכולים לקבל את המים ואת הברכות האלה.
לכן הייתה למשה בעיה – האם לשמור את עצמו מורם ונעלה ולדאוג רק לאלה שהיו גם הם נעלים, בכך שידבר אל הסלע ויעורר את הנס? או, האם הוא צריך ליפול בכך שייקח את המטה ויכה בסלע – ויעשה פעולה גופנית? מכיוון שאלה שלא מאמינים, כשהם רואים משהו פיזי, זה הופך אותו למשהו שהם יכולים להאמין בו. לכן החליט משה להכות בסלע, כדי שהם יוכלו להאמין; אז ייראה להם יותר הגיוני שמים יוצאים מהסלע.
משה ידע שהוא צריך לעשות מה שקרוי "עבירה", עליו ליפול מבחינה רוחנית כדי להעלות אחרים באופן רוחני. היה עליו לדחוף את עצמו למטה כדי לעזור לאחרים. משה לא רצה ליצור נסים וברכות רק עבור אנשים שהיו ברמה רוחנית גבוהה. הוא רצה לתת טוב לכמה שיותר אנשים, למרות שעבורו זו הייתה נפילה, ולמרות שידע שפירוש הדבר הוא שבגלגול הזה לא יוכל להתעלות לארץ ישראל.
משה קיבל את הכאב הזה מתוך ידיעה שיותר אנשים יוכלו לקבל אור. ולכן, משה שינה את צו הבורא. הבורא אומר למשה לשמור את עצמו במצב נעלה ולתת אור לאלה שמגיע להם ויש להם ודאות. אבל, משה אומר, איני יכול. איני יכול לשמור את עצמי נעלה כל כך כאשר אני רואה את האנשים הללו, שבגלל הספקות שלהם, לא יוכלו לקחת בכך חלק.
לכן אומר לנו הרב אלימלך מליז'אנסק שהבורא קיבל את דבריו של משה, ואמר, משה, אם זו הבחירה שלך, אסכים אתך, וכך המים זורמים וכולם יכולים לשתות מהם.
במשך השבוע הזה, ותמיד, אנו צריכים לזכור את המלים האלה של רבי אלימלך מליז'אנסק: "ויקבל עליו אף להיות בגיהינום עבורם"- לקבל על עצמך אפילו להיות בגיהינום, אפילו להיות בכאב, אפילו להיות בחושך, כדי לעשות טובה למישהו אחר, "כי כל תשוקתו להיטיבם" – מפני שכל רצונך הוא לעשות טוב למישהו אחר.
השבת הזו ניתן לנו פתח מדהים לקבל את הכוח הגדול להביא נסים לאחרים. אבל עלינו לקבל על עצמנו את ההבנה הזו ולהתחיל לחיות בדרך זו כדי להיות מסוגלים ליצור נסים באמצעות המלים שלנו.
כולנו חושבים שאנו אנשים טובים אם אנו עוזרים לאנשים אחרים, אבל זה לא להיות מחובר לאור של הבורא. מה מבדיל בין אדם שמחובר לאור של הבורא ובין כל האנשים הרוחניים האחרים בעולם? עד כמה אתה מוכן ליפול, עד כמה אתה מוכן להיות בכאב, עד כמה אתה מוכן לתת את עצמך ולוותר על עצמך כדי להעלות אדם אחר.
הדרך היחידה שבה הדורות הקודמים יכלו להביא נסים תוך הנפת אצבע הייתה לא הייתה מכיוון שהם היו יותר רוחניים, יותר מחוברים, או שהיה להם יותר כוח בתפילות שלהם. זה היה פשוט מכיוון שהם היו מוכנים יותר לוותר על עצמם. כל אחת ואחד מאתנו צריך לגדול בדרך הזו, וזה מה שניתן לנו השבת הזו. מי ייתן ונזכה להבין זאת, להתחיל לקבל זאת, וחשוב מזה, לגדול לרמה המושלמת של משה.
שבת שלום
מיכאל ברג