לעורר ניתוק והתרחקות
מאת: מיכאל ברג
בפרשת קורח אנו לומדים שאפילו אלה שקשרו את עצמם לקורח ולא היו להם כוונות טהורות יכלו עדיין להקריב קרבן לבורא. מפני שבדיוק כפי שהיו במעשה של קורח 0.01% מחשבות שליליות שהרסו הכל, כך גם היו 0.01% מחשבות חיוביות במעשה, שגילו אור. לכן ברור שאפילו מעשים מעורבים באגו שאנו עושים לעתים קרובות, עדיין מגלים אור – אולי אפילו אור גדול – אבל לא אור מוחלט. לא ברכות מוחלטות, לא הסרה מוחלטת של כאב וסבל מהעולם. זה לא יכול להתרחש כל עוד העבודה שלנו מעורבת, כמו היום, ברצון לקבל לעצמנו בלבד.
ומהו אחד הכלים החשובים ביותר להגיע לשם? בפרשה נאמר על משה ואהרן "ויפלו על פניהם". כאשר בני ישראל הקיפו את משה ואהרן, הם נפלו על פניהם, כלומר נפלו ופניהם על האדמה. כל בני ישראל שהלכו אחרי קורח ו-250 האנשים שהיו עמו, מקיפים את משה, מתווכחים אתו. בדרך כלל כאשר אנשים מתווכחים אתנו, אנו מיד מחזירים תשובה והאגו שלנו גדל אפילו יותר. אבל משה לא עשה כך, מפני שידע את הסוד. הוא ידע שמעשים אינם חשובים. מה שחשוב זה טוהר הלב. ולכן נאמר שמשה ואהרן נפלו בו זמנית אל הקרקע. מדוע הם נפלו אל הקרקע? זה לא מפני שפחדו. זה לא מפני שהוצפו ברגשות שהשתלטו עליהם.
רבינו בחיי, המקובל הגדול, נותן שלוש סיבות לכך שהם נפלו על פניהם, ואני רוצה לדבר על הסיבה השלישית. הוא אומר שהם נפלו כדי להראות לבני ישראל ולעורר בהם הסרה מוחלטת של כל התקשרות רגשית למצב. משה ידע שהדרך היחידה בה יוכל לגלות אור במצב הזה, כאשר מעמדו בסכנה, היא שירחיק וינתק את עצמו לגמרי מכל מה שמתרחש. מפני שכאשר אדם נופל על הקרקע ומכסה את עיניו ואת פיו, הוא מקבל על עצמו שכל מה שיתרחש לא יהיה טוב בשבילו או רע בשבילו.
הפעולה הפיזית של משה הנופל על פניו הייתה התעוררות של מודעות רוחנית. משה היה חייב להיות במקום שבו לא יהיה אכפת לו כלל אם ימשיך להיות מנהיג, אם קורח יהיה המנהיג, או אפילו, וזו הרמה המוחלטת, אם בני ישראל יהרגו אותו באותו רגע. הדרך היחידה שבו יכול היה לשמור על חיבור עם אור הבורא הייתה שבאותו רגע יהיה במצב של אפס התקשרות למה שמתרחש ומה שיתרחש לאחר מכן. זה הצעד הראשון. לא רק שניתק את עצמו, הוא גם הגיע להבנה שהוא אפילו לא יודע מה הצעד הבא שנכון עבורו. זה לא מספיק לומר אני מנתק את עצמי ממה שמתרחש; הוא גם לא ירשה לאגו שלו, למוח שלו, לומר לו מה הדבר הבא שנכון לעשות.
זו מודעות חשובה שלרובנו יהיה קשה מאוד להגיע אליה. חלקנו, אנו חושב, יכולים לדמיין הגעה למקום שבו אנו אומרים "אני מנותק/ת מהמצב, אני רוצה שאור הבורא יכנס פנימה." אבל אנו גם, באיזה שהוא מקום, יודעים מה הדבר הנכון שיקרה; עם זאת, אנו חייבים את שניהם. קודם כל אנו חייבים להיות מנותקים מהמצב לגמרי, בלי שום מעורבות של אגו. ושנית, אנו חייבים לומר "אני לא יודע/ת מה הדבר הנכון שיקרה". כל המחשבות, הרצונות והרגשות של משה סולקו לחלוטין מהמצב. העיניים שלו והפה שלו היו סגורים, כלומר לא היו לו שום רצון לומר שום דבר, והוא גם לא ידע מה הוא צריך לומר. הוא היה מנותק לגמרי מהמצב, ורצה רק מה שאור הבורא רצה.
באורח מעניין למדי, הסיבה שאנו מצמידים את רגלינו בתפילת העמידה היא מפני שכאשר אדם נכנס לתקשורת תפילת העמידה, הוא חייב להגיע למודעות שקודם כל עליו להיות מנותק לגמרי מכל מה שמתרחש בחייו, ושנית לומר, בעיקרון, "אין לי שום מושג מהו הצעד הבא הנכון – הרגליים שלי קשורות זו לזו." ומכאן יכול האדם לקבל גם כוון וגם שפע מוחלט של אור הבורא אל חייו. לכן אנו מצמידים את רגלינו בתפילת העמידה, וזו הסיבה לכך שלפעמים כאשר אנשים מתפללים, הם מצמידים את ידיהם. אפילו אם הם אולי לא יודעים זאת, הסיבה המקורית הייתה לעורר את המודעות הזו, שהיא שידי קשורות, כלומר, אין לי שום התקשרות למה שיתרחש לאחר מכן, ואיני יודע/ת שום דבר על מה שצריך להתרחש לאחר מכן. ורק כאשר האדם לא רק עושה את הפעולה הפיזית של הצמדת ידיו או רגליו, אלא ממש מעורר את המודעות הזו, יכול אור הבורא באמת להיכנס.
רבינו בחיי אומר שאנו אמורים לעורר את המודעות הזו לפחות שלוש פעמים ביום, ולכן אנו מתפללים את תפילת העמידה כשרגלינו צמודות, שלוש פעמים ביום. אבל מתי הייתה הפעם האחרונה בה הקדשתם אפילו חמש דקות, עשר דקות, או חצי שעה, לעשות את העבודה הזו – להתבונן בחייכם ובכל הדברים שאתם מעורבים בהם באופן פיזי ורוחני – ולעבוד כדי לנתק את עצמכם מהם לגמרי? אם נעריך באמת את הלימוד הזה, אותו אנו מקבלים השבת הזו, נבין שאין שום סיכוי שמעשינו יגלו את האור המוחלט ואת הברכות השלמות עד שנתחיל לקחת את עבודת הניתוק הזו ברצינות. ואם נצליח לעורר את הניתוק הזה – שנקרא "נפילת אפיים" – כפי שעשה משה, אז יכנס אור הבורא במלואו אל חיינו.
כאשר אנו לא מתקשרים אל הדברים שאנו עושים, אז לא אכפת לנו מהם, אנו לא דואגים בגללם, ולא מתרגזים בגללם. זה בסופו של הדבר המקום שאנו רוצים להגיע אליו בעבודתנו הרוחנית: "אני עושה את זה עכשיו מפני שאני מאמין/נה שזה מה שהבורא רוצה שאעשה עכשיו. אם הבורא יאמר לי מחר שאני חייב/ת לעשות משהו שונה לגמרי, אתלהב ממנו כפי שאני מתלהב/ת ממה שאני עושה עכשיו." וזוהי מתנת שבת קורח, להשיג את "נפילת האפים", להשיג ניתוק מוחלט, ריחוק מוחלט מכל מה שאנו עושים – ובכך, לאפשר לאור הבורא לזרום בחופשיות ולהיכנס לכל מה שאנו עושים, ולכוון לחלוטין את חיינו.