מאת מיכאל ברג
“בְּרֵאשִׁית” היא השבת הראשונה של השנה, הקריאה הראשונה של השנה. והמקובלים מסבירים שבשבת הראשונה הזו ובקריאה הראשונה הזו, אנו באמת מתחילים לחדש את עבודתנו הרוחנית ואת התהליך הרוחני שלנו עבור השנה כולה. לכן הייתי רוצה להתמקד בלימוד מתוך הסיפור על קין והבל שמעניק לנו תובנה וכוון כשאנו מתחילים את השנה החדשה ואת עבודתה הרוחנית.
הרמב”ן, נחמנידס, אומר לנו שאדם וחווה, ובניהם קין והבל, גידלו גידולי שדה שנתנו יבולים, וכן גידלו גם בקר. באותם ימים, לא היה אף אחד אחר על פני האדמה, ולכן היו להם משאבים בלתי מוגבלים. יום אחד, קין אומר: “זה לא הגיוני שאנו לוקחים רק לעצמנו, ולא יוצרים באיזה שהיא דרך קשר עם אור הבורא באמצעות המשאבים והעושר שלנו.” אם כן, קין מגיע, כפי שמספר לנו נחמנידס, למצב נעלה מאוד של בהירות, ולמצב של קשר עצום עם אור הבורא, באמרו שרק הם נמצאים על פני האדמה והם יכולים לחלוק רק עם עצמם, ולכן הוא רוצה גם להקריב קרבן. הרעיון של הקרבן הוא יצירת קשר, להביא לידי קרבה, בין האדם ובין אור הבורא. והרמב”ן מדבר באריכות על מצב המודעות ומצב החיבור הנעלים שהשיג קין כאשר הגיע לידי ההבנה הזו.
קין מקריב קרבן ועושה פעולה של נתינה כדי לעורר את החיבור הזה בינו ובין אור הבורא, ואת המודעות שהוא לא נמצא כאן רק כדי לקחת לעצמו בלבד. ואז נאמר שהבל רואה את אחיו מגיע למצב של מודעות כזו, ולמרות שהיה ברמת מודעות ובהירות נמוכה יותר ולא יכול היה להגיע לבהירות הזו בכוחות עצמו, הוא ראה את חשיבות הנתינה ואמר: “אלמד ממך, אחי.” לכן, באותה נקודה בזמן, אם היינו משווים את רמת החיבור, הגדילה הרוחנית והגובה הרוחני, קין היה בשיאו והבל השתרך אחריו.
וקין, למרות שהוא הראשון שמגיע להבנה שהוא חייב לעשות פעולה של נתינה כדי להחזיר לבורא, בוחר לתת רק מהיבול הגרוע ביותר. עכשיו חשבו על כך לרגע. בעולם של אז, לא היה אף אחד אחר. אם כן, כל מה שגדל, היה לשימושם של ארבעת האנשים שהיו קיימים אז, אדם, חווה, קין והבל. היה להם כל מה שרצו. וקין, ברמת ההבנה והמודעות הגבוהה שלו, אומר: “אני חייב בדרך כלשהיא לעשות מעשה של נתינה כדי להחזיר לבורא, כדי להראות שאיני רוצה לקחת רק לעצמי בלבד. ישנה כמות עצומה של פירות וירקות שאני וכל מי שחי עכשיו על פני האדמה לעולם לא נוכל לצרוך עד תומם, אבל אני אתן מהיבולים הפחותים יותר.”
איך יכול להיות שלקין הייתה בהירות עזה כל כך מצד אחד, אבל היה כל כך טיפש מצד שני?
אבל הבל, למרות שהיה ברמת מודעות נמוכה יותר, אמר: “אני מתכוון להחזיר לבורא, ויש יבול רב כל כך עד כי לעולם לא נוכל לצרוך עד תומו, אם כן אקח את הבקר הטוב ביותר שלי.” לכן, אומר הבורא: “זה יגרום לחיבור עם הבל, אבל לא עם קין, מכיוון שהוא בחר להביא את הגרוע ביותר.” לכן הקרבן, המעשה, של הבל, התקבל, והקרבן של הבל לא התקבל. שוב, כפי שאמרנו, קין נעלה כל כך, ועם זאת עדין טיפש בו בזמן; אור עצום שוכן בו באותו זמן, ממש ליד החושך.
עכשיו קין מדוכא וכועס. הוא אומר לעצמו: “אני הנעלה מבין שנינו, אני יותר מחובר. זה היה הרעיון שלי להקריב קרבן לבורא, וכן, זה נכון שעשיתי טעות טפשית ובחרתי לא להביא את הטוב ביותר, אבל מדוע הבורא מקבל מהבל ולא מקבל ממני? הבורא בא אליו ואומר: “אל תהיה כל כך מדוכא ונסער. מדובר כאן על גדילה. אתה פשוט צריך ללמוד, לסלק קצת מהחושך שקיים בתוכך. כל מה שאתה צריך לעשות זה להמשיך לגדול. אתה בדרך הנכונה. אתה מחובר. אתה גדל. רק תמשיך לסלק עוד קצת טפשות ועוורון מתוכך.” הבורא בא אליו ישירות ומנסה להדריך אותו בדרך הרוחנית, אבל קין לא יכול לקבל זאת. הוא אומר שכל זה שקר. למרות שהבורא דיבר אליו ישירות והדריך אותו, הוא אומר לעצמו שהבורא אפילו לא קיים. וכפי שכולנו יודעים, הוא הולך והורג את הבל אחיו.
כאשר הבורא בא אל קין לאחר שהרג את הבל, ושואל אותו איפה אחיו, קין אומר שאין לו שום מושג. אבל הוא משקר לא רק לבורא, הוא משקר גם לעצמו. הוא היה במצב כזה של הכחשה, מצב כזה של עיוורון, מצב כזה של חושך, שהוא שכנע את עצמו שהוא לא עשה שום דבר רע. אבל למרות שלא יכול להיות שום דבר גרוע יותר מרצח, אפילו באותו רגע של חושך עצום, עדיין היה קיים בתוך קין אור עצום.
כשאנו מתבוננים בסיפור הזה, אנו רואים אור גדול, חושך גדול, בהירות גדולה, וטפשות גדולה. מכיוון, וזו הבנה חשובה, שאנו לעתים קרובות חושבים שאנחנו במצב אחד; אני או אדם טוב מאוד ממש עכשיו במשך היום הזה או השבוע הזה, אבל אני יכול להיות אדם לא כל כך נהדר בשבוע הבא או בחודש הבא. אבל מה שצריך להיות ברור, ויש לכך השלכות חשובות רבות, הוא שממש עכשיו כשאנו יושבים כאן, אנו חייבים לדעת שאפילו אם ממש עכשיו ברגע זה אנו מרגישים כמות עצומה של חיבור ופועלים בדרכים טובות להפליא, אפילו ברגע זה, החושך גם הוא שוכן בתוכנו. ואפילו אם אנו מרגישים כמות עצומה של חושך ושליליות ממש עכשיו, באותו רגע ממש אנו חייבים לדעת שאור גדול שוכן בתוכנו, גם הוא.
זה לא שאדם עובר ממצב של אור למצב של חושך, וחוזר חלילה. זה כמעט תמיד, עד שנסיים את המסע וההתעלות שלנו, בכל אחת ואחד מאתנו בכל רגע נתון יש גם אור גדול וגם חושך גדול. לכן מה שאנו חייבים לקבל מהסיפור הזה הוא קודם כל להבין כיצד אפילו ברגעים של בהירות גדולה וחיבור גדול אנו יכולים להיות עוורים למשהו. בכל פעם שאנו מביטים החוצה על אנשים אחרים, זה למעשה האופן שבו אנו מביטים באמת על עצמנו.
לכן, עלינו להיות מודעים לכך שגם החושך הזה וגם האור הזה קיימים בתוכנו באותו רגע. מכיוון שכאשר אנו מודעים לכך, אנו יכולים לומר: “למרות שאני במצב של חיבור והתעלות, אולי יש עוד משהו שאני חייב לעשות. וייתכן שאני חייבת לתת משהו טוב יותר.” הענווה חייבת להיות קיימת אפילו כאשר אנו חושבים שאנו מחוברים וחושבים שאנו רואים בבהירות. הענווה הזו חייבת להיות קיימת מכיוון שאנו חייבים לדעת שאפילו במצבים של האור הגדול ביותר, אפילו במצבים של החיבור הגדול ביותר, החושך הזה עדיין קיים בתוכנו. לכן, בענווה, אנו תמיד חייבים לזכור שמה שאנו חושבים שאנו רואים בבהירות, אולי אנו לא רואים באמת בבהירות של 100% – את האחרים, ובוודאי, את עצמנו. אנו חייבים להיות מודעים לעובדה שאור וחושך לא קיימים בתוכנו בזמנים שונים, אלא נמצאים בתוכנו בו בזמן ממש.
ההבנה שבאה מהלימוד הזה על פרשת “בְּרֵאשִׁית” היא הענווה שחייבת להיות קיימת באופן שבו אנו רואים את עצמנו ואת מה שאנו עושים. כן, יש לי בהירות לגבי הדבר הזה, אבל האם יש אולי סביבו עוד משהו, שאותו איני רואה? האם קיים שם עוד חושך שאותו אני חייב/ת להסיר? העובדה שאנו מרגישים כמות עצומה של חיבור, אין פירושה שלא קיים שם גם חושך.