מאת מיכאל ברג
פרשת “שְׁמוֹת” היא בעלת משמעות רבה. היא מציינת לא רק את זמן הגלות, המייצגת זמן של חושך שאינו רק קובץ הגלויות ההיסטוריות, אלא חשוב מזה, היא מייצגת כל רגע של חושך בחיינו, וגם את תחילת הגאולה. “שְׁמוֹת” היא הפרשה היחידה שבה יש לנו גם גלות מוחלטת, חושך מוחלט, ולפחות תחילת הגאולה השלמה, ההתגלות השלמה של אור הבורא. זה הרגע האחד שבו מתגלה למשה סוד הגאולה, אור הגאולה. משמעות הדבר לגבינו היא שבכל פעם שבה אנו מוצאים את עצמנו בחושך ובגלות, אנו יכולים למשוך מהשבת של פרשת “שְׁמוֹת” את האור והעזרה שבאמת יעזרו לנו להיחלץ מהמקום הזה.
זה הרגע בתורה שבו משה מבקש, ומקבל, את אור הגאולה המוחלטת, השלמה. בסיפור הפיזי, הוא אומר לבורא, “אני הולך לבני ישראל, שהיו בחושך ובכאב במשך מאות בשנים, סובלים סוגים שונים של מוות נורא ואיום… מה אני יכול לגלות להם? איזה סוד אני יכול לתת להם שיסביר לא רק כיצד אנו הולכים לסיים את החושך עכשיו, אלא חשוב מזה, איך תהיה להם תמיד היכולת לסיים חושך בחייהם?”
הבורא עונה לו: “אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה”. שלוש מלים שאינן מופרדות זו מזו, כפי שיתכן וחושבים חלק מהאנשים. והמקובלים אומרים ששלושת המלים האלה, “אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה”, אוצרות בחובן את האור הגדול ואת סודות הגאולה, תמיד. מהו סוד שלושת המלים הללו? כדי לענות על כך, מצטט הרמב”ן, נחמנידס, מהמדרש, “מהו סוד המשפט ‘אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה’? הבורא אומר לבני ישראל, אתם רוצים לדעת מדוע, במשך מאות שנים, אתם חווים חושך, ולמרות שאתם מנסים להתחבר, למרות שאתם מנסים למשוך אור ולסיים את החושך, אינכם מצליחים בכך? זה מפני שאתם חושבים שמספיק רק לעשות מעשים.”
אנו יודעים שכדי להתחבר, אנו עושים מעשים כדי למשוך את אור הבורא; אנו באים בשבת, אנו נותנים קצת צדקה, אנו קוראים קצת בזוהר. אבל זה לא מספיק, אומר לנו הרמב”ן, מכיוון שאור הבורא לא נותן מתנות תמורת תקשורות. יש רק דרך אחת שבה מתנהג אור הבורא. זה דבר שלמדנו אותו, אבל למרבה הצער, אנו אולי לא פועלים ולא חיים על פיו באופן מלא. וזה מה שאומר הבורא למשה לומר לבני ישראל: אם אתם רוצים להביא את קץ החושך והכאב, זה לא על ידי כך שתמשיכו להיות אנשים רוחניים בכך שתעשו מעשים, אלא באמצעות “אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה”, שפירושו, “כפי שאתם אתי, כך אני אתכם.” הדרך שבה אנו עצמנו מתנהגים היא הדרך היחידה שבה הבורא יכול להתנהג כלפינו.
בואו נאמר, נניח, שאדם זקוק להמון חסד בחייו. אולי הוא מטבעו אדם נחמד, כזה שכאשר הוא נותן לאנשים אחרים, או אפילו חושב על אנשים אחרים, הוא חושב עליהם מתוך טוב לב. אבל האם הוא חושב מתוך טוב לב בשפע? לא, רוב האנשים לא עושים זאת. אפילו אלה מאתנו שהם אנשים טובים, שנותנים וחולקים, אפילו לא חושבים לתת לאחרים בשפע ובנדיבות. ולכן, עלינו להבין שלא משנה איזה מעשים רוחניים אנו עושים, לא משנה כמה תקשורות אנו עושים, כל עוד אנו עדיין לא פועלים מתוך שפע חסד וטוב לב כלפי אנשים אחרים, אנו לא יכולים לקבל את שפע החסד של האור של הבורא. לא משנה כמה מעשים רוחניים עשינו, אור הבורא לא יכול לפעול כלפינו בשפע של חסד, מכיוון ש”אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה” – הבורא יכול להתנהג כלפינו רק כפי שאנו מתנהגים בחיינו, ולא משנה מה אנו עושים חוץ מזה באופן רוחני.
בואו נשתמש בדוגמא נוספת של אדם שזקוק לשפע של חסד בחייו, ולכן, כותב צ’ק גדול, אבל הוא עצמו עדיין לא מתנהג מטבעו בשפע של חסד ונדיבות לסובבים אותו; לאדם הזה יאמר אור הבורא: “זה טוב מאוד שאתה מגלה את כל האור הזה, אבל האור הזה לא יוכל להתגלות בחייך, מכיוון שאתה לא מתנהג כלפי אנשים אחרים כפי שאתה רוצה שאני אתנהג אליך. “אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה”, “אני יכול להתנהג אליך רק כפי שאתה מתנהג כלפי אנשים אחרים.”
אם אנו נותנים, כמו רוב האנשים, רק כמות מוגבלת של חסד, אנו יכולים לקבל מאור הבורא רק כמות מוגבלת של חסד. אם נתנהג כלפי האחרים בטוב לב אינסופי, נוכל לקבל אינסוף חסד מהבורא. אבל רבים מאתנו לא מתנהגים מתוך חסד אינסופי, ועם זאת מבקשים מהבורא להתנהג כלפינו מתוך חסד אינסופי. אבל רק כאשר נתנהג כלפי אחרים מתוך חסד ונדיבות אינסופיים יוכל אור הבורא להתנהג כלפינו מתוך חסד ונדיבות אינסופיים.
אם כן, הבורא אומר למשה שבני ישראל נודדים במשך מאות בשנים, וסובלים, והכאב הייסורים והמוות נמשכים למרות שהם אנשים רוחניים והם מתפללים, עושים תקשורות, נותנים, וזאת מכיוון ש”אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה”. אור הבורא יכול להתנהג כלפי אדם רק כפי שאותו אדם עצמו מתנהג כלפי אחרים. ולכן, לא משנה איזה וכמה מעשים רוחניים ותקשורות רוחניות יעשה האדם הזה, כמו בני ישראל במצרים, הם לא היו צריכים רק קצת טוב לב או קצת אור. הם היו זקוקים לשפע של חסד ונדיבות ולשפע של אור. והבורא שואל אם הם מתנהגים כלפי אחרים מתוך שפע של נדיבות ואור. אם התשובה היא לא, אז שום מעשה רוחני לא ימשוך את אור הגאולה.
הגיע הרגע שבו משה ראה איך בני ישראל מתנהגים בינם לבין עצמם ואמר, “עכשיו אני מבין.” כל בני ישראל באו אל משה ואמרו, “ראה, אנו אנשים רוחניים!” כמו שאנו לפעמים מתנהגים. אולי אנו באים אל הבורא, אולי אנו באים אל המורה שלנו, ואומרים, “אני אדם רוחני! אני עושה את כל המעשים הרוחניים האלה, אז מדוע הבורא לא מזרים אלי שפע של אור וברכות?” והתשובה פשוטה מאוד. “אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה”. לא משנה איזה מעשה בעל אופי רוחני אנו עושים, הבורא אומר למשה לומר לבני ישראל, ולנו, שהאור יכול להתנהג כלפינו רק כפי שאנו מתנהגים כלפי אחרים. אם נתנהג מתוך שפע של טוב לב ונדיבות, נקבל שפע של טוב לב ונדיבות. אם נתנהג מתוך שפע חסד, נקבל שפע של חסד. אם לא, אבל נעשה את כל ה”עבודה הרוחנית”, נקבל עדיין אור, אבל במידה מוגבלת. “אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה”: אור הבורא יכול להתנהג כלפי אדם רק כפי שאותו אדם מתנהג בחייו.
לכן אומר הרמב”ן למשה לומר לבני ישראל שלא מספיק לתת. לא מספיק להיות טובים. לא מספיק להיות רחומים, הם חייבים לפתוח את עצמם לחלוטין. אם יפתחו את עצמם בשלמות, אז, ורק אז, יוכל אור גמר הגאולה לבוא. אז, ורק אז, יוכל אור הבורא להתחיל להתנהג כלפיהם בשפע בלתי מוגבל.
וזוהי השאלה עבורנו. כאשר נחווה זמנים של חושך, עכשיו או בעתיד, יש רק דרך אחת לקבל חסד אינסופי מהבורא. רובנו רואים את עצמנו כאנשים טובים, אבל האם אנו חיים מתוך ועם טוב לב אינסופי? האם אנו חיים מתוך חסד אינסופי כלפי אחרים? אם נהיה כנים עם עצמנו, אנו לא. באיזו מידה זה נכון או לא רק אנו יכולים לדעת. אבל כל עוד התשובה לכך שלילית, אנו לא יכולים לצפות לכך שאור הבורא יבוא אלינו, ולא משנה כמה מעשים רוחניים אנו עושים ללא הרף ומתוך חסד ונדיבות, אלא אם גם אנו נתנהג בצורה כזו, מכיוון ש”אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה”- כפי שאתם מתנהגים כלפי, כך אני מתנהג כלפיכם. הדרך שבה אנו מתנהגים כלפי אחרים היא הדרך היחידה שבה אור הבורא יכול להתנהג כלפינו.