מאת מיכאל ברג
בפרשת “בֹּא”, בא הבורא אל משה ואומר, “נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵש חֹשֶׁךְ” [שמות, פרק י’, פסוק כא’]. הבורא למעשה אומר למשה שהחושך חייב להיות לא חושך פשוט, אלא חושך שלא כמו שאר המכות האחרות…
המכות האחרות נמשכו זמן מסוים ואז נעלמו, אבל מכת החושך היא שונה. היא באה בשני שלבים – קודם כל בא חושך שנמשך שלושה ימים, חושך קשה, ואז נאמר שאחרי שלושת הימים הראשונים של החושך הגיע חושך אפילו קשה וכבד יותר; כבד וחמור עד כדי כך שאנשים בפירוש לא יכלו לעמוד אם הם ישבו כאשר התחיל השלב השני של החושך, ונאלצו להישאר יושבים במשך שלושה ימים.
אם כן, יש שני דברים שאנו רוצים להבין. ראשית, מדוע חייב היה משה להרים את ידיו לשמים כדי להביא את החושך הזה לעולם? ושנית, מהו הצורך בשני השלבים של החושך? מדוע היו שלושה ימים של חושך כבד ואז שלושה ימים של חושך כבד וחמור עוד יותר? הבורא, למשל, לא הכה פעם אחת במכת ארבה ואז ביום השני במכת ארבה חמורה יותר. מהו הצורך כאן להבדיל בין השניים?
הרמב”ן, נחמנידס, מסביר שהחושך הזה שאנו מדברים עליו אינו החושך שאנו חווים כל לילה, שבו השמש פשוט אינה מאירה. זה חושך מיוחד שירד ארצה מן השמים. היה חושך מיוחד שהבורא רצה שמשה יעורר אותו, ולכן הוא היה חייב להרים את ידיו לשמים כדי להורידו למטה, ארצה.
יתרה מזו, נאמר במדרש, ורש”י מביא זאת, שמשהו נוסף התרחש במהלך ששת ימי החושך האלה. הפירוש הקבלי הוא שרק חמישית אחת מבני ישראל שרדו את מכת החושך; 80%, או 4/5 מבני ישראל מתו במהלכה, בין אם באופן רוחני או באופן פיזי. רק 20% מבני ישראל שרדו את מכת החושך.
מה פירוש כל זה?
הרבי מקוצק אומר, וגם מקובלים אחרים מדברים על כך, שמכת החושך הייתה התגלות של “האור הגנוז”. הזוהר אומר לנו שכאשר הבורא ברא את העולם שלנו, הוא ברא אור שהיה אמור להביא את הסרת החושך המוחלטת מן העולם, את גמר התיקון, את קץ כל כאב, סבל ומוות. אבל נאמר שהבורא ראה שיהיו אנשים שליליים בעולם, ולכן הוא גנז את כל האור הזה, וגילה רק כמות קטנה ממנו. המטרה שלנו בעבודתנו הרוחנית היא לחשוף את האור הזה, “האור הגנוז”, שוב.
אם כן, כאשר אנו מדברים על מכת החושך, אנו מדברים על גילוי מוחלט ומושלם של האור הגנוז. אבל איך זה יכול לגרום לחושך?
אני רוצה לשתף משהו של רב אשלג שרבים מכם קראו פעמים רבות, מתוך סעיפים יב’ ו- יג’ בהקדמה ל”תלמוד עשר הספירות” [ונמצא גם בספר “ובחרת בחיים” פרק שני עמודים 19-20]. זה אחד הלימודים החשובים ביותר של הרב אשלג, מכיוון שבלעדיו, אנו לא באמת יכולים להשלים את עבודתנו הרוחנית. מבלי להיכנס לפרטים, רב אשלג אומר שהאור של עבודתו הרוחנית של אדם יכול להתגלות לו רק אם יש לו ודאות; האור שאדם מגלה באמצעות עבודתו הרוחנית, בין אם על ידי קריאה בזוהר, תפילה, או נתינה, יכול להאיר לו רק אם יש לו וודאות מושלמת.
הרב אשלג אומר: “אמנם בלי ספק, אם העוסק הזה לא זכה עדיין לאמונת השם יתברך ותורתו, אלא מתגורר בספקות חס ושלום, לא עליו אמרו חז”ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ולא עליו אמרו שמתוך שמתעסקים בה המאור שבה מחזירו למוטב” [“ובחרת בחיים”, פרק שני, עמוד 19, סעיף יב’]. כאן, הרב אשלג מצהיר הצהרה שאנו חייבים לזכור כל הזמן: “כי המאור שבתורה אינו מאיר אלא לבעל אמונה. ולא עוד, אלא שמדת גודל המאור הזה, היא כמדת תוקף אמונתו”. [שם]. זו הסיבה לכך שאבי, הרב ברג, אמר תמיד שהכל זה מודעות. מכיוון שאם לאדם אין ודאות הוא יכול לעשות עבודה רוחנית מהבוקר עד הלילה ובכל זאת לא לקבל אור כלל.
לכן, אם חסרה לאדם ודאות, לא רק שאינו מקבל אור מעבודתו הרוחנית, אלא הוא למעשה מקבל חושך. נאמר בתלמוד שאם אדם לא מעורר ודאות יותר ויותר גדולה, אז האור שהוא חושב שהוא מגלה למעשה גורם לו חושך. אם אדם אינו מתאמץ לחזק ולהגביר את הוודאות שלו, לא רק שהוא לא יקבל אור, אלא הוא בפירוש יקבל חושך. זה משהו שאנו חייבים לזכור ולשמור כל הזמן. אדם יכול לעשות את כל הדברים נכון ובכל זאת להיות בחושך.
יש לכך שני היבטים, אבל רב אשלג מדבר במיוחד על מה שמתרחש כאשר חסרה לאדם ודאות; אדם שחושב שהוא נעשה יותר רוחני, חושב שהוא גדל, חושב שהוא מתחבר, אבל למעשה הוא נעשה חשוך יותר. זה מה שהתרחש במצרים. האור, האור הגנוז, התגלה בשלמותו, במלואו. אבל לכמה אנשים – למצרים, ול -80% מבני ישראל שהיו עדיין מלאים באגו – האור לא היה אור, אלא חושך.
וזה מה שמתרחש בכל אחת ואחד מאתנו. אנו מבינים עכשיו שכל חוויה של חושך שיש לנו בחיינו, כל חוויה של כאב, היא “האור הגנוז”. כן, זה אור, אבל מכיוון שהכלי שלנו עדיין מלא כל כך ברצון לקבל לעצמו בלבד, אנו חווים את האור הזה כחושך. אם כמות גדולה מדי של האור הזה תתגלה בעולם, נחווה כמות עצומה של כאב. כאשר נאמר בזוהר שהבורא גנז את האור הגנוז, הוא למעשה עשה לנו טובה, מכיוון שאם האור הגנוז היה מתגלה היום, רובנו, קרוב לוודאי, היינו מרגישים רק חושך, ולא אור.
במצרים, גמר התיקון, האור הגנוז, התגלה במלואו… ומה התרחש? זה היה חושך לכל המצרים. זה היה חושך וכאב גם עבור 80% מבני ישראל. ראשית, היו שלושה ימים של חושך, וזה המקום שבו נמצאים רובנו בחיינו. אנו חווים כאב, אנו חווים קושי, אנו חווים חושך, ואנו חייבים להבין שזה הוא למעשה אור הבורא; מכיוון שהמקום בו אנו נמצאים ברצון שלנו לקבל לעצמנו בלבד, המקום שבו יש אגו וחוסר שינוי, אותו אנו חווים ככאב. אלה הם שלושת הימים הראשונים במצרים. אם לא נבין זאת, אז יהיו עוד שלושה ימים של חושך הרבה יותר גרוע.
כש”גמר התיקון” התגלה, זה היה חושך, ולא אור. זו הייתה מהות “מכת החושך”, ואנו חייבים להבין שכל כאב וחושך שאנו חווים בחיינו הוא החוויה הזו של אור הבורא שמגיע אל הכלי, אלינו, שעדיין מלא ברצון לקבל לעצמו בלבד ובאגו. ואם נישאר מי שאנחנו, ונמשיך באופן הזה להביא יותר אור לחיינו, הוא יגרום רק לחושך. המתנה שאנו מקבלים – לא ליפול כמו 80% מבני ישראל, לא ליפול כמו המצרים – היא להבין ששום אור שמתגלה אינו טוב לנו כרגע, ושהמיקוד היחידי שלנו חייב להיות שינוי מוחלט של מי שאנחנו. בשבת “בֹּא”, אנו יכולים לקבל את מתנת ההבנה האמיתית שהיכולת לשנות את המהות שלנו היא זו שתאפשר לנו לחוות אור כאור, ולא כחושך.