הבורא אומר לנוח שהעולם עומד להיחרב, ולכן הוא רוצה שיקדיש 120 שנים לבניית תיבה, שבאמצעותה יוכלו הוא ומשפחתו להינצל.
השאלה שעלינו לשאול היא מדוע 120 שנים? המדרש עונה: מפני שהבורא רצה שבמשך 120 השנים האלה, שבהן נוח יכרות את העצים ויבנה את התיבה, כל האנשים של הדור ההוא ישאלו אותו מדוע הוא בונה את התיבה. ולכך יענה נוח, "מכיוון שהבורא אמר לי שדרכה של האנושות היום היא דרך של חורבן, ואם נמשיך בדרך הזו אנו עומדים להמיט חורבן על כל העולם ועל עצמנו. לכן אני בונה את התיבה, מפני שאם החורבן הזה יתרחש, לפחות אני ומשפחתי נינצל."
כל האנשים של אותו דור צחקו ממנו, ואמרו לו שאם יבוא מבול, הוא ירד על ביתו של מתושלח, צדיק גדול שחי אותו זמן. הם אמרו שכולם ינצלו, פרט למתושלח. אבל המדרש ממשיך ואומר שאחרי שמתושלח מת, אמרו כל האנשים לנוח שאם המבול יבוא, כולם ינצלו חוץ מנוח עצמו.
איך הם יכלו לשגות כל כך ? איך יכלו לטעות כל כך בראייתם את עצמם, את נוח, את העולם? התשובה חשובה מאוד; התשובה אומרת שהדבר הגרוע ביותר בנפילה אינו שאנו נופלים, אלא שאנו חושבים שאנו צודקים. קל לנו לחשוב שאנו צודקים, שאנו בדרך הנכונה, ויש לכך סיבה רוחנית עמוקה.
יש ספר הנקרא "לב דוד" שלוקט ונכתב בחלקו על ידי רבי חיים יוסף דוד אזולאי, החיד"א. הפרקים הראשונים בספר הם של רבי חיים ויטאל, התלמיד הגדול של הארי, ואני רוצה לשתף לימוד חזק ממנו.
ישנם שני שלבים בתהליך שבו הנשמה עוזבת את העולם הזה. הנשמה עוזבת קודם כל את הגוף בתהליך שמתרחש כמה רגעים לפני המוות ובעת המוות עצמו. ואז, אומר לנו רבי חיים ויטאל, באים מלאכים ולוקחים את הנשמה לדרך שתימשך 150 שנים. הם יובילו אותנו אל השערים, אל פתח העולם העליון.
אנו חושבים בטעות שכאשר הנשמה עוזבת את העולם הזה, הבורא מחליט אם נלך לגן עדן או לגיהינום. אבל זה לא עובד כך. בדיוק כפי שלמדנו קודם, אין מלאך המוות, אלא כל אדם בונה את מלאך המוות שלו, כך גם בעולמות העליונים, כאשר הנשמה עוזבת את הגוף, הבורא אינו מחליט לאן נלך – זה תלוי בנו.
לפני שהמלאכים עוזבים את הנשמה, הם שמים אותה לפני 32,000 דרכים שנראות כולן שונות; חלקן נראות כדרך הנכונה ללכת בה, וחלקן נראות דרכים לא נכונות. אבל כולן, כל 32,000 הדרכים, מובילות לחושך. וכשהנשמה עוזבת את הגוף, המלאכים אומרים לה, "את חייבת למצוא את דרכך. את יכולה למצוא את דרכך אל האור, ואת יכולה למצוא את דרכך אל החושך."
בנוסף ל- 32,000 דרכי החושך האלה יש גם דרך שנקראת "אורח חיים", והיא נכונה גם כאשר האדם עוזב את העולם הזה וגם כאשר הוא נמצא בעולם הזה. יש רק דרך אחת שהיא נכונה, ויש 32,000 דרכים אחרות שנראות נכונות, אבל מובילות אותנו אל החושך. רב אשלג אומר לנו שכאשר הנשמה מגיעה לעולם הזה, שמים אותה בדרך הנכונה, ב"אורח חיים", שאנו אמורים ללכת בה. אבל אז בא מבחן – אגו, רצון לקבל לעצמו בלבד – ואנו נופלים. אנו פותחים פתח מהדרך הישרה הזו אל אחת מתוך 32,000 הדרכים האחרות. ואנו יכולים להמשיך ללכת, תוך מחשבה שאנו הולכים בדרך הנכונה, אבל אנו בעצם בתוך אחת מ-32,000 דרכי החושך; אבל באמצעות תהליך התיקון וכוח ההתנגדות, אדם יכול למצוא את דרכו חזרה אל "אורח החיים", אל הדרך האחת והיחידה.
כאשר נוכל להתחיל להבין את שני הדברים האלה – ראשית, שיש רק דרך אחת שבה אנו יכולים להשיג חיבור אמיתי לאור של הבורא, ושנית, שיש 32,000 דרכים אחרות שנראות טוב, אבל אינן כך – נתחיל להעריך את הדיוק שבו אנו חייבים ללכת בדרך הרוחנית שלנו.
המקובלים מלמדים שאין זה צירוף מקרים שיש בדיוק 32,000 דרכים. מכיוון שאדם עובר בכל חייו 32,000 מבחנים – חלקם גדולים, חלקם קטנים. אם אדם יכול לטהר את דרכו ולא ליפול ב-32,000 המבחנים האלה, שבאים בערך אחת ליום, אז כאשר הנשמה עוזבת את הגוף, הדרך בהירה וישרה.
חשוב לציין, כפי שמוסיף רבי חיים ויטאל, שאורח החיים לא יהיה רצוף כולו באור, ברכות ושמחה כפי שחלק מאתנו עלולים לחשוב. למעשה, אם נשמה בחרה בדרך הנכונה, שלושת הימים הראשונים יהיו חשוכים, ובהם תהיה לנו תמיד בחירה לעזוב וללכת לאחת מ-32,000 הדרכים האחרות. אבל אם אדם מתמיד במשך שלושת ימי החשכה האלה, הוא נמצא בדרך הצדיקים שמובילה לאור יותר ויותר גדול. זה נכון גם לגבי הדרך שאדם חייב ללכת בה בעולם הזה, ולגבי הדרך שבה אדם מכין את נשמתו לאחר שהוא עוזב את העולם הזה.
וכך, בני דורו של נוח היו בטוחים שהם הולכים בדרך הנכונה, היו בטוחים שאם המבול יבוא הם יישארו בחיים. השאלה הייתה, איך הם יכלו לשגות כל כך… ולכן, באיזו תדירות גבוהה כולנו טועים? התשובה, שהיא אחד הלימודים החשובים ביותר שאנו יכולים ללמוד השבת הזו, היא הסוד שרבי חיים ויטאל מגלה לנו: 32,000 הדרכים האחרות נראות לנו רוב הזמן כדרכים הנכונות והישרות.
אנו חייבים להעריך את העובדה שדרך רוחנית אינה משוערת. מתוך 32,000 דרכים, יש רק דרך מדויקת אחת שמובילה אותנו לקראת חיבור טהור ושלם לאור הבורא. והדרך היחידה לוודא שאנו בדרך הנכונה היא הרצינות והדיוק של העבודה הרוחנית שלנו. דרך טובה להמחיש זאת היא אולי האדם שהולך על חבל דק; הוא יודע שהדרך צרה ומדויקת מאוד. אם הוא יסטה אפילו קצת לימין או לשמאל, הוא ייפול.
אנו חייבים להבין שבכל יום בחיינו יש פתח לאחת מ-32,000 הדרכים האחרות. אנו חייבים לוודא שנישאר באורח החיים, בדרך הנכונה היחידה, או לחזור אליה אם נפלנו או סטינו ממנה. מפני שזה תהליך מדויק, דרך מדויקת, והדיוק הזה חייב להיות נר לרגלנו כשאנו עושים את העבודה הרוחנית שלנו.
