שבת "אחרי מות/קדושים", שתי פרשות שנקראות בדרך כלל ביחד, אלא אם יש שבת מעוברת בלוח השנה הקבלי, היא שבת של אור ושמחה עצומים.
הזוהר אומר שכאשר תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי באו לשבת קדושים, הם התמלאו בשמחה גדולה הרבה יותר מאשר כל שבת אחרת בשנה. לכן, לפני שנוכל אפילו להתחיל להבין את המתנות שניתנות לנו השבוע הזה, עלינו להיות מודעים לכך שמתרחש כאן משהו מאוד יוצא דופן.
הקריאה של "אחרי מות" מתחילה בפסוק: "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן", נדב ואביהוא. כפי שאמרנו בפרשת "שמיני", אם תתבוננו במותם של נדב ואביהוא במובן המילולי, זה לא נראה מאורע שמח; אבל כאשר העמקנו יותר הבנו מדוע זה, למעשה, אירוע משמח מאוד.
דיברנו גם על מותו של רבי עקיבא. כשהרומאים סרקו את בשרו במסרקות ברזל באו אליו כמה מתלמידיו וזעקו: "אנו לא יכולים לשאת זאת, איך יתכן שזה קורה?" רבי עקיבא הזכיר להם מה שנאמר בתפילת "שמע ישראל", שעלינו לאהוב את הבורא אפילו אם הוא לוקח את נשמתנו, ואמר: "הפסוק הזה גרם לי כאב כל חיי, ועכשיו כשיש לי הזדמנות לחיות את המלים האלה, אני רוצה למצות אותה." המדרש מספר לנו שכאשר סיים רבי עקיבא לומר את ה"שמע", יצאה נשמתו כאשר אמר את המילה "אחד".
רבי ישראל מרגין מסביר שכאשר אנו אומרים את ה"שמע" בבוקר ובערב, אנו אמורים להגיע לרמה של דבקות – איחוד מלא – של הנשמה שלנו עם אור הבורא. רבי עקיבא השיג רמה זו במלואה. כאשר חזר על ה"שמע" בוקר וערב, הגיע לנקודה שבה נשמתו רצתה לעזוב את גופו מפני שהשיג איחוד מלא עם הבורא; נשמתו לא רצתה עוד להישאר בתוך גופו, אבל הוא ידע שיש לו עדיין עבודה לעשות בעולם, לכן מנע ממנה לעזוב.
אבל כאשר ראה רבי עקיבא שהרומאים עומדים להרוג אותו בכל מקרה, אמר: "איני צריך יותר למנוע מנשמתי מלעזוב את גופי. אני יכול להרשות לה להתאחד לחלוטין עם אור הבורא." הרומאים לא הרגו את רבי עקיבא; אלא הוא אפשר לנשמתו לעזוב את גופו. והזוהר אומר שכאשר אנו מתחברים לסיפור הזה, אנו מעוררים את אור הדבקות הזה בתוכנו.
ה"אור חיים" [רבי חיים בן עטר, 1696-1743] מסביר שרמת הדבקות בבורא שאליה הגיע רבי עקיבא לא הייתה אותה רמת דבקות שחוו נדב ואביהוא. שלא כמו רבי עקיבא, לא היה זה זמנם להשיג את האיחוד הזה עם האור; הייתה להם עוד עבודה לעשות. אבל הם החליטו על דעת עצמם שהם רוצים להגיע לדבקות הזו כאן ועכשיו. ה"אור חיים" אומר לנו שהם חוו רמות רבות ושונות של אהבה, עונג, מתיקות ואור עד שהיה מאוחר מדי עבור הנשמות שלהם לחזור לגופות שלהם. מה שנדב ואביהוא חוו היה הדבר הממשי היחיד בעולם הזה – חיבור אמיתי לאור הבורא.
עבור כמה מאתנו זה עלול להיות רעיון מפחיד או מעבר לרמת ההבנה שלנו, אבל מובן זה של דבקות – איחוד מוחלט עם אור הבורא – הוא מטרת חיינו, והמתנה של השבת הזו. עלינו להגיע לרמה של רבי עקיבא בה נוכל להשיג 99 אחוזי דבקות עם אור הבורא, ועדיין למנוע מעצמנו לעזוב את גופנו, מתוך ידיעה שיש לנו עוד עבודה לעשות.
אין זה גם צירוף מקרים שהכוח הסודי של הקטורת מתגלה בשבת הזו. בתלמוד נאמר שכאשר עלה משה אל הר סיני לקבל את מתנת התורה, גם כל המלאכים נתנו לו מתנה, כולל מלאך המוות, שנתן לו את סוד הקטורת. הזוהר מסביר שהמילה "קטורת" באה מהמילה התקשרות – קשר, דבקות – ויש לה הכוח לסלק מגפות מן העולם.
הקטורת הייתה הביטוי הפיזי של העבודה הרוחנית של הדבקות שנעשתה על ידי נדב ואביהוא. מותם הוריד לעולם הזה גשר לאור הדבקות – והגשר הזה הוא הקטורת. לכן, מלמד אותנו הזוהר, שכאשר אנו מתפללים את תפילת הקטורת, אנו מתחברים לאור שגילו נדב ואביהוא.
מדוע מתגלה הסוד הזה בשבת הזו? מפני שזה אור של איחוד מוחלט עם הבורא; כאשר אנו מתחברים באופן מוחלט עם אור הבורא, אין מוות. מלאך המוות אמר למשה שבאמצעות כוח הקטורת הוא יכול לעורר חיבור עבור כל העולם לרמה המוחלטת של אחדות – בלע המוות לנצח, סילוק המוות. גם הרמב"ן אומר לנו שבסופו של דבר, זוהי השבת שבה אנו יכולים להשיג חיי נצח באופן פיזי. חשבו על כך – זוהי השבת היחידה בשנה עם השם "אחרי מות", אחרי המוות. לכן באמצעות ההתעלות שלנו לעולמות העליונים השבת הזו, נגיע לרמה של אחרי מות, של היות אחרי המוות, של עבודה לקראת השגת אלמוות פיזי.
לכן יש לנו אחריות עצומה השבת הזו, לעורר מחדש את סוד הכוח של הקטורת, הסוד של "אחרי מות", ולהביא לעולם את המודעות של להיות מעבר למוות. אך עם זאת, שבת "אחרי מות/קדושים" אינה עוסקת בהבנה; זוהי שבת מהממת, מוצפת… מוצפת באהבה, מוצפת בשמחה, מוצפת בדבקות.
ברכות ואור,
מיכאל ברג