מאת קרן ברג
עבור רובנו, מגיע זמן שבו אנו רוצים למצוא את האחד, היחיד והמיוחד שבו נחלוק את חיינו. תמיד האמנתי שיש בנו יותר יכולת למשוך אל חיינו את הזיווג הקוסמי שלנו כאשר אנו מכירים בכך שאנו לא יכולים להשלים לבד את כל עבודתנו הרוחנית. כאשר אנו מפתחים ומטפחים ענווה, מתעורר עמוק בתוך נשמתנו רצון לבן או בת זוג. ענווה היא המודעות שאנו לא אמורים לצלוח את ים החיים לבדנו, ושכולנו יכולים להיעזר במהלך הדרך. עד שניפתח לאמת שאנו זקוקים לאחרים, לא נוכל ליצור באמת את המקום הדרוש שאליו יוכל להיכנס “החצי השני שלנו“. כאשר אנו פתוחים לראות ששני זוגות של ידיים נחוצים כדי לבנות חיים, מופיע הרצון למצוא את בני הזוג שלנו. השותפות שאני מדברת עליה אינה מוגבלת בהכרח לאדם פיזי אחר. השותפות הגדולה יותר, שאליה אני מתייחסת, היא השותפות עם הבורא. הבורא הוא בן הזוג והשותף השקט שלנו. אנו סומכים על הבורא ועל כוח האור שלו בכל רגע של היום. אנו אולי חושבים שאנו בעצמנו, לבדנו, משיטים את ספינתנו, אך למעשה רוח הבורא היא זו שנופחת אוויר במפרשים שלנו. השבוע, ניתנת לנו מתנת הענווה לדעת שאנו תלויים באור הבורא. אנו בונים רצון גדול יותר לשותפות הזו. מכיוון שרק כאשר אנו מכירים בכך שאנו זקוקים לעזרה, אנו יוצרים את המקום שאליו תוכל העזרה הזו להיכנס. כאשר אנו יוצרים פתח, האור תמיד ממהר להיכנס פנימה ולהצטרף אלינו. בין אם האור לובש צורה של בן או בת זוג, זווג קוסמי, שותפים או נסים, כל השותפויות נעשות בעולמות העליונים כדי לעזור לנו במסענו. נשלחנו הנה כדי ללכת את דרכנו במסע החיים, אבל אין כל ספק בכך שמניעים אותנו למצוא יד נוספת שנוכל להחזיק בה במהלך הדרך.
רצון לבן או בת זוג מתעורר עמוק בתוך נשמתנו
השבוע, המדריכה הקוסמית שלנו היא פרשת “בְּהַעֲלֹתְךָ“. העלייה הזו מתייחסת לאהרן המדליק את המנורה הקדושה במשכן. המנורה משכה למטה את אור הבורא לבני ישראל ולעולם. זה היה כלי נוסף ליצור את השותפות הקדושה שלנו עם הבורא. המנורה הייתה אמצעי ליצור את האיחוד המושלם והקדוש הזה עם כוח האור. כל אדם מצליח יאמר לכם שלא השיג את גדולתו בכוחות עצמו. למען האמת, מאחורי כל גבר גדול נמצאת אישה גדולה,ומאחורינו נמצא תמיד הבורא, תומך בנו ומעניק לנו את ההדרכה, הכוח והנסים שאנו זקוקים להם כדי למצוא את המילוי שאנו מחפשים. אפילו בניית המנורה הייתה הישג שמשה לא יכול היה להשיג בכוחות עצמו. הבורא הראה למשה בחזון כיצד לבנות את המנורה ועזר לו בתהליך. פרשת השבוע הזה והאנרגיה השוררת ביקום מרככות את לבנו ופותחות את רוחנו לראות את הצורך להתאחד עם הקדושה. האיחוד עם הבורא הוא אותה שותפות שקטה,אבל הכרחית, שאנו זקוקים לה כדי להשיג את מטרותינו ולהגשים את חלומותינו. אנו רק צריכים להיפתח לשמוע את המסרים שנשלחים אלינו מהבורא ולפתח את הנכונות לעשות את הפעולות הנדרשות בכוון. בנוסף,הפרשה הזו מתארת בצורה נפלאה את האופן שבו הבורא ינחה את בני ישראל במסעם במדבר. התורה אומרת לנו: “טו וּבְיוֹם הָקִים אֶת–הַמִּשְׁכָּן, כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן, לְאֹהֶל הָעֵדֻת; וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל–הַמִּשְׁכָּן, כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַדבֹּקֶר. טז כֵּן יִהְיֶה תָמִיד, הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ; וּמַרְאֵה–אֵשׁ, לָיְלָה. יז וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן, מֵעַל הָאֹהֶל, וְאַחֲרֵי כֵן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יח עַל–פִּי יְהוָה, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,וְעַל–פִּי יְהוָה, יַחֲנוּ:”[במדבר, פרק ט‘ פסוקים טו‘-יח‘]. ובלשון פשוטה, כאשר עלה הענן מעל האוהל, הלכו בני ישראל אחריו, ובמקום בו עצר הענן, חנו בני ישראל . בדיוק כמו לבני ישראל, שולח לנו השותף שלנו, הבורא, סימנים ורמזים לצעד הבא שלנו, אבל רק אם נהיה פתוחים לתשובות נוכל לשמוע אותו.לפעמים התשובות שאנו מקבלים אינן מה שאנו רוצים לשמוע, ולכן אנו מעמידים פנים שלא שמענו אותן כלל.
השבוע מושיט לנו הבורא את ידיו
ישנן פעמים בהן אנו עלולים למצוא את עצמנו נאבקים בחיים מכיוון שאנו מסרבים לתת לעזרה הנחוצה לנו להיכנס פנימה. גאווה יכולה לסגור ולחסום אותנו מכיוון שאנו פוחדים להיפגע או להיראות כזקוקים לעזרה. אבל ענווה מלמדת אותנו שכולנו זקוקים לעזרה. אפילו משה היה זקוק לעזרה. זוהי העזרה מהמורים שלנו, השכנים, בני הזוג, השותפים, החברים, וחשוב מכל,הבורא, עזרה שאנו זקוקים לה ותלויים בה. אנו אולי חושבים שאנו מבריקים,אבל הראייה והיכולות שלנו מוגבלות. התוכניות הגדולות ביותר שלנו יכולות להתרסק, ובזמנים האלה אנו פונים לבורא כדי שיחבר עבורנו שוב את כל החלקים יחד. כשאנו יוצרים מקום בלבנו ובמוחנו כדי שאור הבורא יכנס לתוכו, אנו למעשה מאפשרים לברכות שלנו להתממש. הושטת ידנו לבורא היא השותפות שאנו זקוקים לה כדי להצליח וכדי ליצור את היכולת להתחבר ליקום המושלם שבו אין כל כאוס. ההליכה לבדנו כשאנו בונים את הקריירות שלנו ואת חיינו עשויה להיראות תחילה כרעיון נהדר, אבל בסופו של דבר כולנו מוצאים את עצמנו מול מחסומים וקשיים שאפילו המוחות המבריקים ביותר לא יכולים לפתור. אז, בייאושנו, אנו מחפשים עזרה. אבל האם אין זה טוב יותר לאחד כוחות עם הבורא לפני שנגיע לנקודה הזו? השבוע מושיט לנו הבורא את ידיו. כל מה שאנו צריכים הם רק הנכונות והרצון להושיט את ידנו ולתפוס אותן.
השבוע, במדיטציות שלכם, ראו את עצמכם בחוף ים יפה וחמים. קרני השמש הוורודות בהירות עולות ומאירות את פני האוקיינוס הכחול כהה. אתם הולכים לאורך החוף, מוכנים לקדם את פניו של היום הקרב. ואז פתאום אתם מרגישים את החמימות והמגע של אדם אחר הלוקח את ידכם. זו יכולה להיות ידו של הבורא. היא יכולה להיות ידו של המלאך השומר שלכם או של אהבת האמת שלכם. שניכם משלבים ידיים ומרגישים תחושה מחודשת של כוח, ביטחון וודאות. אתם הולכים עכשיו שניכם יחדיו בעולם, כצוות; איחוד קדוש שנעשה בעולמות העליונים. כמו מלאך הנשלח משמים, שניכם מושכים ברכות אל חייו של כל אחת ואחד מכם ואל העולם כולו.
נזכרתי במשל על האדם שהתבקש על ידי הבורא לדחוף סלע. כל יום דחף האדם את הסלע, אך לשווא, הוא לא יכול היה להזיז אותו. חלף זמן רב, והאדם חיפש את הבורא. בלב שבור הוא בכה ואמר לבורא שלא יכול היה להשלים את המשימה שניתנה לו מכיוון שלא יכול היה להזיז את הסלע. על כך ענה לו הבורא: “בני, ביקשתי ממך רק לדחוף את הסלע. אני הוא זה שיזיז אותו.”