איך לעזור לילדנו להשיג את מטרתם בחיים באמצעות נתינה – רוחניות להורים עם מיכל ברג

במהלך השבועות האחרונים דיברתי על ארבעה עקרונות המשרתים את היסוד לחיים מלאי משמעות. חיים בהם אנו מעבירים את האור שבתוכנו אל העולם.

בעבר עסקנו בשני עקרונות המבטיחים חיים כאלה: העיקרון של כוח ההתנגדות והעיקרון של מאמץ והרחבה. השבוע נעסוק בעקרון השלישי: נתינה.

כולנו רוצים שילדינו ילמדו כיצד להיות בנתינה: יצליחו לתת את הצעצוע שלהם, לחלוק את שקית הממתקים שלהם ולחשוב על אחרים.

אבל לפני כן, בואו נשאל את עצמנו: לשם מה עלינו להיות בנתינה? מה הסיבה לכך שהתפישה הרוחנית מעודדת אותנו לתת?

ההבדל הגדול בין מוסר ותפישה דתית לבין התובנות הרוחניות של הקבלה היא ההתמקדות של המקובלים בסיבה שבגלל אנחנו מבצעים פעולות.

אנחנו לא רוצים שהילד יתן משום שזה הדבר הנכון לעשות, או משום שזה הופך אותנו לאנשים טובים. אנחנו רוצים שהוא יתרגל לתת כיוון שמדובר בדרך הוודאית ביותר לקבל. נתינה היא מגנט – מי שנותן – מקבל.

המנהיג  של מרכז הקבלה, הרב ברג, טוען תמיד שאין לו חזקה או בלעדיות על עניין הנתינה. ברג חוזר ואומר שהסיבה היחידה לכך שהוא חולק את מה שברשותו עם העולם היא משום שיש  עם העולם היא משום שיש לו רצון גדול ,והדרך היחידה למלא את הרצון הכי עמוק שלך זה לחלוק את שברשותך עם האחרים. פשוט, אין דרך אחרת.

מול הרצון לתת עומד הרצון לקבל לעצמו. זה המנוע שאופייני לילדים שעדיין לא הגיעו לגיל מצוות (בנות מתחת לגיל 12 ובנים מתחת לגיל 13). פירושו של דבר שבגילאים אלה כל שאנחנו יכולים לעשות הוא להראות לילדים כיצד לתרגל את שרירי הנתינה ולקוות שהמסר יפעפע. אנחנו עדיין לא יכולים לצפות מהם שיתמסרו לנתינה. לכן, בואו לא נכעס מדי על ילדנו בן הארבע שמסרב לחלק את הצעצוע שלו עם חבר – זו התנהגות הולמת לגילו ואין הדבר מעיד על האופן בו יתנהג כשיתבגר.

גם אם אנחנו רוצים שילדינו ילמדו נתינה, אנחנו לא יכולים להכריח אותם לעשות כן. אם נכריח אותם – נפספס את כל העניין, שכן הדבר צריך לנבוע מהם. כאשר מדובר בנתינה, הם צריכים לפעול בצורה התנדבותית, והם יפעלו כך רק ידעו ויבינו את הסיבה האמיתית לנתינה. עד אז, אפשר שהם יבחרו שלא לתת, וזה בסדר גמור. עלינו לבטוח בסדר הרוחני ולזכור שהדברים מגיעים באיטיות ובבטחה, ושבסופו של דבר החיים ידריכו את ילדינו למסלול של עשייה.

כשילדינו כן מתנהגים בנתינה, עלינו לשים לב שהם לא עושים כן מפני שהם חוששים לאכזב את הוריהם, או מפני שהם חוששים לעמוד על שלהם ולהתעמת על המגיע להם. כאשר הילדים שלנו נמצאים בנתינה עלינו לבדוק האם הם נותנים כי הם פוחדים שלא יאהבו אותם אם לא יתנו? האם הם נותנים כי הם מעוניינים לרצות את האחרים? נתינה ממקום כזה אינה נתינתה אמיתית ואינה רוחנית. נתינה שמאפיינת חיים בעלי משמעות מבוססת על התגברות על הטבע של הרצון לקבל לעצמו, באמצעות יציאה ממרחב הנוחות, שכן כך אנו גדלים מבחינה רוחנית.
נתינה היא כלי, זו לא המטרה ולכן האופן בו אנחנו משתמשים בה ומאמצים אותה אל חיינו משנה את כל התמונה.

חינוך הילדים שלנו מבוסס לפני כל הטפות המוסר והדיבורים על מתן דוגמה אישית. הילדים לומדים הרבה יותר מהאופן בו אנחנו מתנהלים ומתנהגים מאשר מהדברים שאנחנו אומרים להם. על בסיס התובנה הזו עלינו להדגים לילדינו חיים של נתינה מתוך תחושה של עוצמה. נתינה לא מפני שאני קורבן ואני חייב לתת אחרת לא יאהבו אותי, אלא נתינה מתוך הידיעה שזו הדרך היחידה שקיימת כדי להשיג אושר ותחושת התמלאות.

מאת מיכל ברג,
נשיאה ומנכ"לית של קרן רוחניות לילדים

אהבתם את המאמר? נסו את המאמר הזה של מיכל ברג.