בתחילה, הופתעתי כאשר קיבלתי טלפון ממשרד הרשות הפלשתינית. הייתי אמור להיפגש הנשיא אבו מאזן הרבה קודם, ועכשיו הם רצו שנזיז הכל וניפגש שבועיים מאוחר יותר. אבל כאשר פתחתי את היומן שלי, ראיתי שהפגישה חופפת לל"ג בעומר – וידעתי שהיא אמורה להיות.
הטקסט העיקרי שאני לומד כמורה וכתלמיד של קבלה הוא הזוהר, שנכתב על ידי רבי שמעון בר יוחאי, שיום ההילולה שלו חל בל"ג בעומר. ידעתי שאם אפגש עם הנשיא אבו מאזן באותו שבוע, האנרגיה של רבי שמעון הגדול תתמוך בי. [מידע נוסף על ל"ג בעומר ומשמעות יום ההילולה נמצא ב –http://www.yehudaberg.com/content/omer]
ועדיין, למרות שזה נראה טוב בלוח השנה, לא הייתי בטוח מה אעשה או אומר כאשר אעמוד מול פני הנשיא. שיערתי שאדע קרוב יותר ליום הפגישה, אבל ככל שהתקרב התאריך, ביקשתי יותר עזרה. שלחתי "ציוצים" בטוויטר ובהם ביקשתי מאנשים להתפלל עבורי, להיות שליח של שלום.
בערב שלפני יום הפגישה שלנו, התפללתי בקבר של הנביא הגדול אחיה השילוני. חשבתי לגשת לאתרים פופולריים של מקובלים כדוגמת רבי אשלג או רבי יצחק לוריא [הארי], אבל הלכתי לאחיה השילוני מפני שהקבר שלו ממוקם ברשות הפלשתינית. למעשה, הקבר שלו הוא הקבר הסמוך ביותר לרמאללה, שם הייתה אמורה להתקיים הפגישה שלנו ביום שלמחרת. ישנה גם אמונה שמקומו של רבי שמעון בגן עדן סמוך למקומו של אחיה השילוני. אם כן הלכתי וביקשתי מאחיה השילוני ומרבי שמעון מה שביקשתי מחברי ומזרים גמורים כל השבוע: "בבקשה, בבקשה, רק תעשו אותי לשליח של שלום. זה הכל."
בבוקר שלמחרת, אמי קרן ואני, יחד עם קבוצה קטנה של מורים ותלמידים מהמרכז לקבלה, עשינו את דרכנו לרמאללה, כדי להיפגש עם הנשיא אבו מאזן. הרגשנו כולנו את החמימות המדהימה ואת הפתיחות שזרמה מן הנשיא ומאנשיו. האנרגיה הייתה פנטסטית. מדהימה, באמת.
נפגשתי עם הרבה מנהיגים פוליטיים במשך השנים האחרונות. בדרך כלל הפגישות נמשכו 15 דקות. אנו אומרים מה שצריך לומר, מצלמים כמה תמונות ואומרים שלום.
בילינו יותר משעה עם הנשיא אבו מאזן, רק בפגישה עצמה.
"אדוני הנשיא, רוב האנשים יושבים בכיסאות הללו ומבקשים ממך דברים. תן לי זאת, תן לי זאת. אולי אתה יכול לעזור לי בכך? " אמרתי לו. "אני הייתי רוצה לומר שלא באתי הנה כדי לקחת ממך משהו. אני כאן כדי לתת לך משהו שאני יכול לתת מבחינה רוחנית."
סיפרנו לו עד כמה אנחנו וכל תלמידי המרכז לקבלה מאמינים בשלום. אנו מאמינים לא רק ששלום עלי אדמות הוא אפשרי, אלא גם שהוא בלתי נמנע – והתגשמותו תלויה בכל אחת ואחד מאתנו.
הסברתי לנשיא מאזן שמיליוני תלמידים של המרכז לקבלה הם שגרירים של שלום. הבטחתי לו. "כל התלמידים שלנו והמורים שלנו הם חיילים של שלום ואנו מחויבים לעשות כל מה שאנו יכולים כדי להביא שלום לעולם".
היו כל כך הרבה רגעים גדולים בפגישה הזו שלעולם לא אשכח אותם. ציטטתי לו אחת מהציטטות האהובות עלי, של אדמונד ברוק, הוגה דעות ופילוסוף פוליטי מאנגליה של המאה השמונה עשרה. "ההבדל בין פוליטיקאים ובין מנהיגים הוא שמנהיגים אמיתיים חושבים תמיד על הדור הבא, בעוד פוליטיקאים חושבים תמיד על הבחירות הבאות." הוא חייך חיוך רחב מאוד, והרגשתי שהוא הבין זאת לחלוטין.
בנקודה אחרת בשיחתנו, אמרתי משהו שגרם לכל החדר לשקוע בדומיה. "אנו יכולים לדבר על כמה אנו רוצים שלום בינינו, אדוני הנשיא, אבל אם לא תהיה קודם כל אחדות בין האנשים שלך, לעולם לא יהיה שלום."
בדומיה שהשתררה יכולתם לשמוע סיכה נופלת, ולאחר זמן מה הוא הניד בראשו.
נתנו לו סט של הזוהר, מהדורה פלשתינית מיוחדת, והזכרנו לו: "אתה בא מעיר מאוד מיוחדת. צפת היא עיר של מקובלים. היא עיר שמוציאה מקרבה אנשים שמטרתם בעולם הזה היא להביא הרמוניה."
כששמע זאת, הוא חיבק אותי חיבוק ענק.
הייתי רוצה לזקוף לזכותי את הדברים שאמרתי בפגישה עם הנשיא מאזן, אבל אלה לא היו המלים שלי. הם היו המלים של אבי, הרב ברג. הם היו המלים של אחיה השילוני, של רבי שמעון בר יוחאי, של אמי קרן ברג, של הרבה מורים ותלמידים של המרכז לקבלה ברחבי העולם ובמשך כל הדורות.
ביום שלמחרת, העיתון "ג'רוזלם פוסט" תעד את הפגישה שלנו עם הנשיא מאזן וכתב: "מי יודע? אולי הקבלה תסלול את הדרך לשלום."
יתכן שאנו הרבה יותר קרובים מאשר אנחנו חושבים.
כל טוב,
יהודה
