כאשר בא משה אל בני ישראל בפרשת וָאֵרָא, הוא אומר להם שהם חייבים לחוות מאות שנים של כאב, סבל ומוות, ויש דרך לצאת מזה – שינוי במודעות שלהם. הוא אומר להם: “אם תוכלו, ברגע הזה, לקבל, לרצות ולעבוד לקראת חיבור קבוע ומודע לאור הבורא, כל זה יסתיים. כל הכאב, הסבל והחושך הזה חייבים להסתיים מפני ששום נזק לא יכול להיגרם לאדם שהמודעות שלו מחוברת באופן קבוע לאור הבורא. היום הזה, אתם יכולים להחליט לשנות את המודעות שלכם, ופרעה והמצרים לא יוכלו לעשות לכם יותר כל רע.”

 ואם בני ישראל היו יכולים לקבל על עצמם את עבודת המודעות הזו, שום דבר נוסף לא היה להתרחש. לא היו עשר המכות. לא היה יותר חושך. לא היה יותר כאב. אבל נאמר שהם לא הקשיבו למשה, “מקוצר רוח ומעבודה קשה.” החיבור שלהם לאור לא היה חזק מספיק כדי לעשות את עבודת המודעות הזו.

 מה פירוש הדבר? המקובלים מדברים על התקופה שהתחילה בשבוע שעבר כעל תקופת ה”שובבים”, כלומר פרשות שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, כעל זמן של היטהרות, במיוחד של עניינים מיניים, אבל בדרך כלל, אלה הם שבועות שבהם האדם יכול באמת לטהר את עצמו. וזה נשמע קל כל כך, נכון? כל מה שאני צריך/כה לעשות, לא משנה מה קורה, הוא שתהיה לי המודעות שאור הבורא נמצא כאן, ואז אהיה מחובר/ת אליה. אבל אתם יודעים מה? היכולת לעשות זאת תלויה בחוזק הנשמה של האדם. אם אדם, במשך חייו או חייה, עשה מעשים של רצון לקבל לעצמו בלבד, שליליות וחושך, אז לא משנה עד כמה הוא רוצה שתהיה לו המודעות הזו, הוא לא יוכל לזכות בה.

 לכן אומרים בני ישראל למשה, ואנו יודעים שזו לא שיחה פיזית, אלא רוחנית, “אנו חייבים להיות כנים עם עצמנו, ואתך, לגבי כמות הנזק שגרמנו לנשמות שלנו בגלל מעשי השליליות שלנו והרצון שלנו לקבל לעצמנו בלבד. אנו נמצאים במצב שבו הנשמות שלנו לא יכולות לתת לנו את כוח המודעות הזה.” ולכן, בני ישראל לא אמרו שהם לא רוצים. הם רצו, אבל ידעו שלא יוכלו. נאמר שרוחם הייתה קצרה, כלומר, היכולת שלהם לשמור מודעות הייתה חלשה בגלל מעשי הרצון שלהם לקבל לעצמם בלבד.

 משה אומר, “בסדר, אני  מבין. אתם עדיין לא נמצאים שם. אתם לא יכולים לקבל עדיין את המודעות הזו. אנו ניקח את הדרך השנייה,

 הארוכה יותר, הדרך שאינה דרך של שינוי המודעות, ויהיה לנו יותר חושך וכאב; יהיו לנו עשר המכות.” לכן, כל מטרת עשר המכות ושאר הכאב, הסבל והחושך שהתרחשו במצרים הייתה לתת לבני ישראל את הכוח להגיע למודעות הזו. מפני שגאולה, וסילוק החושך, הכאב והסבל, לא יכולים להתרחש בדרך אחרת.

 מטרת כל אחת מעשר המכות הייתה לסלק קצת חושך מהנשמה של כל אחת ואחד מבני ישראל ולתת להם את היכולת לקבל את המודעות שדיברנו עליה. ובאמצעות עשר המכות והחושך של מצרים, הגיעו בני ישראל ליכולת הזו. מה התרחש בסוף עשר המכות? בני ישראל היו מטוהרים דיים כדי שיוכלו לקבל מודעות אמיתית ותמידית וחיבור לאור הבורא, ולכן היו חייבים המצרים לשחרר אותם, מפני שברגע שאדם מגיע למצב זה של מודעות, שום שליליות לא יכולה לגעת בו. לכן לפרעה, למצרים ולשליליות לא הייתה שום ברירה; הם לא יכלו יותר לגעת בבני ישראל.

 לכן, לפני שהתורה מספרת לנו על המכות, היא רוצה לספר לנו מדוע הן היו הכרחיות. המטרה היחידה שלהן הייתה לאפשר לבני ישראל להגיע למצב מודעות שבו יהיו מחוברים בקביעות לאור הבורא, ואז יהיו המצרים חייבים לשחרר אותם.

 התהליך של עשר המכות היה חייב להתרחש, ומטרת הטיהור של השבועות האלה, הנקראים “שובבים”, היא לתת לנו את היכולת לזכות במודעות הזו. מטרת השבועות האלה היא לסלק את המטען העודף הזה, לא רק כדי שנהיה טהורים, אלה כדי שנוכל להגיע למצב שבו תוכל להיות לנו מודעות אמיתית.

 אנו גם חייבים לשאול את עצמנו אם נוכל לשמור על המודעות הזו. התשובה לגבי רובנו היא לא, והסיבה לכך היא שכל המטען האפל עדיין קיים בתוכנו. לכן, אנו חייבים להיות מודעים לסיבה מדוע אנו רוצים לטהר את עצמו ולסלק את כל השליליות שהבאנו על עצמנו בגלל הרצון שלנו לקבל לעצמנו בלבד. זה לא מפני שאנו רוצים להיות אדם רוחני, אלה מפני שאם אנו רוצים לזכות, כפי שאמרנו, בהגנה שבאה מחיבור קבוע, מודע לאור הבורא, אנו לא יכולים להגיע לשם כשאנו עדיין סוחבים את המטען הזה. וזה האור שמאיר עלינו במשך כל השבועות האלה.

 אנו מבקשים זאת במהלך השבועות האלה, כדי שנוכל, כמו בני ישראל, להיטהר מכל הדברים השליליים שעשינו, ולהגיע למצב זה של מודעות, של חיבור קבוע לאור הבורא, ואז להגיע למצב שבו שום שליליות לא יכולה לגעת בנו. ההבנה החשובה הזו והמתנה החשובה הזו זמינות לנו במשך השבועות האלה.