ב-72 השמות מיוצגות כמעט כל 22 האותיות של האלף בית העברי. באופן מעניין למדי, חסרה רק אות אחת: האות גימל. מדוע גימל? מכיוון, שעל פי המקובלים, האות גימל מייצגת גאווה.
ומה רע כל כך בגאווה? אני מתכוונת, לכולנו יש גאווה, נכו? רבים מאתנו גאים בכישרונות שלהם, בארץ או בעיר בה הם מתגוררים, אפילו בקבוצת הספורט המקומית שלנו. אבל אין זה סוג הגאווה שאנו מדברים עליו כאן.
במקרה זה, אנו מדברים על גאווה שמבטלת את המודעות שלנו לקיום אור הבורא בחיינו ואת ההערכה אליו. השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא: כאשר אנו משיגים משהו, כאשר אנו מגיעים למקום של הצלחה, האם אנו מאמינים שכוחנו ועוצם ידינו הוא שהביא אותנו לשם? אם כך אנו מאמינים, הרי שהחטאנו את המטרה. מדוע? מכיוון שהאמת היא שאנו לא יכולים לעשות דבר בלי העזרה של האור.
כולנו עושים עבודה זו או אחרת בעולם הזה. כולנו ניסינו, כולנו נלחמנו, כולנו כאבנו. כולנו יכולים להצליח במשהו. אבל בדרכנו להצלחה, עלינו להכיר בכך שאין אנו משיגים הצלחה בעצמנו ובאמצעות הכוח שלנו; אנו זקוקים לכוח של האור.
בתוך כל אדם קיים הפוטנציאל של הבורא. אבל אלה שיצליחו באופן אמיתי ובר קיימא הם אלה שעושים משהו כדי לתת לאחרים, בעוד ההצלחה של אלה הפועלים ועושים רק למען עצמם יכולה להימשך רק כל עוד הם קיימים. לכן בכל בוקר כאשר אנו קמים, עלינו להחליט: האם אנו נמצאים כאן להיות אור עבור העולם, או שאנו נמצאים כאן רק עבור עצמנו?
נאמר גם בפרשת השבוע הזה, פרשת עקב, שאם ישמרו בני ישראל את המצוות, הבורא יברך את הארץ. נשמע דוגמטי, נכון? אבל שמירה על המצוות אינה מתייחסת רק לשמירת כל הכללים והחוקים במלואם, אבל תוך שינון רובוטי וללא כל הבנה.
הנקודה העיקרית היא להיות מודעים, כל הזמן, שקיים כוח של אור – כוח שגורם להתעלות העולם הפיזי – וקיים בכל אחת ואחד מאתנו. לא מדובר כאן על הדאגה למה שאני מרגיש/ה, אלא על הדאגה למה שאנחנו מרגישים. כשאנו עושים זאת, אנו יכולים להגיע למקום שבו יש לנו תחושת אחדות עם האדם האחר ולכן גם הזכות לקבל את ברכת האור באופן בר קיימא בחיינו ובעולם.