בשנות העשרה שלי התמזל מזלי ונחשפתי ללימודי הקבלה. החיבור המשמעותי הזה שינה את חיי. השאיפה שלי כלפי ילדיי היא לכוון אותם לנתיב דומה, שיסייע בהתפתחות הרוחנית שלהם. אני מייחל שהם יהיו מחוברים לאור הבורא ויעצימו את עצמם עד שיהפכו לבני האנוש הטובים ביותר שביכולתם להיות.
יחד עם זאת, אני לא לוחצת יותר מדי… אתם יודעים איך זה: אפשר להוביל את הסוס לבאר אבל אי אפשר להכריח אותו לשתות ממנה. הפתגם הזה הוא למעשה גם אחד השיעורים הראשונים בקבלה.
בספרו ("הכוח שבך") הרב ברג מסביר את זה כך: "העקרון הקבלי של 'אי כפייה ברוחניות' אומר לנו שהאור לא יכול להכנס לכלי הווייתנו, אלא אם כן הכנו את עצמנו לקראתו באמצעות תהליך התיקון [המטרה הרוחנית של חיינו]. אי אפשר לאלץ אף אחד להתחבר לאור הבורא, כיוון שחיבור זה יכול להתקיים רק מרצון חופשי".
כן, אנחנו יכולים להכריח את ילדינו לעשות שעורי-בית, לסיים את המטלות שלהם, לכבות את הטלויזיה, ללכת לישון, ללכת לכנסייה, לבית-הכנסת או למסגד, ואפילו להתפלל. אבל האם אנחנו יכולים להכריח אותם להעלות את רמת המודעות שלהם או להתחבר לאור הבורא?
התשובה, כמובן, שלילית.
כל מה שאנו יכולים לעשות זה לספק לילדינו את הסביבה התומכת, להציג בפניהם את הכלים הרוחניים המשמשים אותנו, להוות דוגמה ולחולל בעצמנו את השינוי אליו אנו מכוונים, לעודד אותם לבצע את ההחלטות הנכונות ולהתפלל עבורם. כל דבר אגרסיבי יותר שנעשה ייחשב כפייה וממילא לא יהיה אפקטבי.
עיקרון קבלי נוסף שנכון להזכיר בהקשר הזה הוא "לחם ביזיון" – מצב בו אנחנו מנסים לעשות במקום ילדינו פעולה או החלטה שמבחינה רוחנית הם צריכים לעשות או לקבל בעצמם. כוונותינו טובות – אנחנו רוצים שהדבר יתממש בחיי ילדינו, אבל אנחנו לא מסייעים להם בכך שאנחנו ממלאים את מקומם בתהליך. התפקיד ההורי שלנו הוא לנשוך שפתיים, להתאפק נוכח הסבל הכרוך בתהליך הלמידה וההתנסות, וכן לעמוד מן הצד ולהניח לילדינו לבצע את הטעויות שלהם בעצמם (כמובן, טעויות בגדר הסביר ולא כאלה שמסכנות את בטחונם). כדי ללמוד ולהתפתח, הילדים שלנו חייבים לעבור את מסלול המכשולים שלהם, ואנחנו לא נצליח לחסוך זאת מהם.
לפי הקבלה, היקום נוצר כאשר הכלי (האדם) החליט להתרחק מהאור ולזכות באור בעצמו.
מאז ועד היום האור לא מסוגל להכנס לכלי ולמלא אותו, אלא אם הנשמה בחרה לאפשר זאת.
קשה ככל שהדבר קשה עבור ההורים המתבוננים בתהליך ההתבגרות – הניסוי והטעייה – של ילדיהם, הרי שהוא מכריח אותנו להשלים עם עקרון קבלי נוסף: האדם היחידי שאנחנו יכולים לשנות זה את עצמנו. לכן, במקום לנסות לשנות את הילדים שלנו או לבצע את הצעדים שלהם במקומם, עדיף שנתמקד בפעולות שלנו עצמנו ובחיבור שלנו עם האור.
יש סיפור שהרב מרבה לספר אודות הרב ברנדווין, המורה שלו. יום אחד הרב ברדווין נפגש עם ראש העיר של חיפה, שנהג לעשן סיגריות. חודש לאחר מכן נפגשו השניים שוב והרב שמע מראש העיר שהפסיק לעשן. כשהרב ברדווין שאל את ראש העיר מה גרם לו להפסיק לעשן הוא ענה: "בפעם הראשונה שפגשתי אותך, הרגשתי את הדאגה העצומה שלך לבריאות שלי, שהחלטתי להפסיק."
לפעמים, ככל שאנחנו אומרים פחות – האפקט חזק יותר.
לחלק הראשון של הורות כמו האור, לחץ כאן
לחלק השני של הורות כמו האור, לחץ כאן