מה הבעיה עם הדור הצעיר של היום?
"הילדים של היום אוהבים מותרות, יש להם נימוסים גרועים, הם בזים לבעלי סמכות, מפגינים חוסר כבוד כלפי המבוגרים ואוהבים פטפוטים במקום פעילות גופנית.
"הילדים היום הם השליטים ולא המשרתים בבתיהם… הם אינם חושבים על דבר מלבד עצמם. הם אינם סובלים שום מגבלה. הם מדברים כאילו הם יודעים הכל …באשר לבנות, הן ישירות, חצופות וגסות באופן דיבורן, לבושן והתנהגותן".
זה נשמע נכון, לפחות במקרים מסוימים, לא כך?
מה שיכול להפתיע בהצהרה זו היא העובדה שמחברהּ הוא לא אחר מאשר סוקרטס, הפילוסוף היווני הדגול, שכתב מילים אלה בשנת 469 לפנה"ס!
ג'ואל סטיין, בכתבת השער של מגזין 'טיים' שפורסמה בתאריך (???) על דור המילניום, היה יכול לצטט את סוקרטס בתחילת הכתבה. כפי שסטיין ניסח זאת:, "אני הולך לעשות את מה שאנשים זקנים עשו לאורך ההיסטוריה: לקרוא לכל הצעירים ממני עצלנים, אנוכיים ושטחיים…"
למען האמת אני מוצאת נחמה רבה בכך. משמעות הדבר היא שהדור של היום לא גרוע יותר מכל הדורות שקדמו לו – כולל את זה שלנו.
הדבר גם מעיד על כך שהדינאמיקה הטעונה שביחסי הורים-ילדים אינה מבוססת רק על פער בין דורי, אלא יש בתוכה רבדים עמוקים יותר ולכן ניתן לטפל בה בגישה רוחנית.
במרכז לקבלה אנחנו מסבירים את פעולתו הבסיסית של היקום במונחים של דינאמיקה בין אור הבורא לבינינו (הכלי).
במהלך עידן ועידנים היה האור מקור אנרגיה בלתי נדלה, ולב-ליבה של הבריאה כולה; טבעו של האור הוא נתינה אינסופית. אולם נתינה לא יכולה להתממש באופן המיטבי ללא כלי להתאסף בתוכו.
הנתינה האינסופית מספקת כאשר יש כלי שאוסף, שמקבל לתוכו את האנרגיה, וכך נוצר הכלי – האדם – שטבעו היה לקבל.
השותפות הזו בין האור – המקור האלוהי לבין הכלי – האדם הייתה יכולה להיות מספקת עבור שני הצדדים, אבל לאחר תקופת זמן הכלי החל לסגל לעצמו תכונות של האור: הוא ייחל לחוות את חדוות הנתינה.
שינוי זה גרם לכך שלמרות הנתינה האינסופית של האור, הכלי לא הצליח להיות מסופק שכן הוא בעצמו רצה לתת. לבסוף, כמיהתו של הכלי לחלוק התעצמה עד כדי כך, שהוא הדף מעל פניו את האור, התנגד לו, ובכך הוביל למה שהמדע נוהג לכנות "המפץ הגדול". תחילת העולם כפי שאנחנו מכירים אותו כיום.
הדינאמיקה הזו אולי מתחילה להישמע לכם מוכרת משדה אחר של החיים. הדבר אינו שונה מהאופן בו אנו חווים, כהורים, את גיל ההתבגרות של הילדים שלנו. לאורך השנים אנחנו מספקים לילדינו את כל מה שביכולתנו לתת, אבל כשהם מגיעים לגיל ההתבגרות, נראה שהם לא מסופקים, או לא מעריכים את כל מה שאנחנו עושים עבורם. הם מתחילים להרחיק אותנו מעליהם, כביטוי לצורך שלהם בעצמאות ובהגדרה מחודשת של הגבולות.
אנחנו מפרשים את התנהלותם זו כמרדנות, נרקיסיזם, או חוסר הכרת תודה. אבל למעשה, מדובר במאפיין אחד של תהליך בריא מאוד שעוברים ילדינו ובצורך שלהם להרוויח בעצמם את האור שלהם.
כאשר אנחנו מבינים שחרף התנהגותם הקיצונית, הרי שאין שום דבר פסול בילדנו, או בנו כהורים, עול כבד יורד מכתפינו; כעת אנחנו יכולים להפסיק לקחת את התנהגותם באופן אישי ובמקום זה מסוגלים להתמקד בדרכים שבהן ביכולותינו לעזור לילדינו ליצור חיים משלהם.
לפניכם חמישה טיפים פשוטים, שיעזרו לנו לתמוך בילדינו במסעם להרוויח את האור:
1. אפשרו להם את המרחב לקבלת החלטות (שלא כרוכות בהשלכות של חיים או מוות);
2. הבינו שהם סופגים את מה שאנחנו מלמדים אותם, גם אם לוקח להם שנים לעבד זאת;
3. תנו להם את החופש לא להסכים אתכם, אך התעקשו על דו שיח מכובד;
4. התנגדו לדחף שלכם לשפוט אותם, זכרו שהם בעיצומו של תהליך התהוות; הם עדיין מנסים להבין דברים.
5. אהבו אותם וזכרו להגיד להם זאת לעיתים קרובות ובפתיחות.
מאת מיכל ברג,
נשיאה ומנכ"לית של קרן רוחניות לילדים
