כשתינוק נולד, הוא נולד ביום מסוים, בזמן מסוים, ובמקום מסוים. כאשר הוא שואף את נשימתו הראשונה, מקיפות אותו אנרגיות קוסמיות מסוימות שישלטו בו לאורך כל ימי חייו. האם אני אומרת שאנחנו כבולים בהשפעות הקוסמית משעת הלידה? התשובה היא לא. אנחנו לא עבדים של היקום. זה רעיון קבלי חשוב. הכוכבים מניעים, אך אינם כופים. למעשה, הרעיון ברוחניות הוא דווקא להתגבר על ההתנהגות הטבעית הרובוטית שכביכול מונעת מהמזל האסטרולוגי שלנו, כדי שבסופו של דבר נוכל לממש את פוטנציאל הנשמה שלנו.
ובכל זאת, קל יותר לרכב על גל עולה מאשר גל יורד. במילים אחרות, יועיל לנו ללמוד על החודשים כולם, ומה הם הכלים שכל אחד מהחודשים מזמן לנו. למה? כי לא משנה אם אנחנו בני מזל אריה, שור, או עקרב, במשך כל חודש וחודש, חיינו מושפעים מהמערך הקוסמי של אותו החדש.
לכן, השבוע, כאשר אנחנו מקבלים בברכה את מולד הירח של חודש דגים, חשוב שנדע איך לנצל את אנרגיות החודש כדי לגדול.
אז למה אנחנו יכולים לצפות?
שם החודש בעברית הוא אדר, מהמילה אדרא שמשמעותה “עמוד שדרה”. לכן, אין זה מפתיע שאחד המאפיינים של בני/בנות מזל דגים, זה שלפעמים חסר להם חוט שדרה.
למזל דגים יכול להיות הרבה יותר נוח להתחמק מהמציאות מאשר להתמודד איתה. כאשר מתעוררים קשיים בחייהם הם לעיתים קרובות טומנים את ראשם בחול ואומרים “וואו, הכל נהדר”.
יחד עם זאת, למזל דגים יש דואליות עצומה. מצד אחד, הם יכולים להיות אינטואיטיביים, בעלי תפיסה על חושית ומסוגלים לדאוג ולהעניק. אך מצד שני כאמור, כשהקשיים מתעוררים בחייהם הם יכולים להתנתק מהמציאות לחלוטין. במקום להגיד “אוקי, זה המצב, אז עכשיו הלאה, קדימה”, הם נסוגים ונופלים למודעות קורבן, לבור שקשה מאד לטפס החוצה ממנו. ולמה כל כך קשה ? כי ברגע שאנחנו הופכים לקורבן, אנחנו בעצם אומרים שאור הבורא לא נמצא בתוכנו, ושהמצב הבעייתי בו נתקלנו, אינו בוחן שמטרתו לעזור לנו להיות טובים יותר ממה שאנחנו כרגע. כשאנחנו קורבן, לא נצליח לראות שכל דבר בחיים שלנו חייב להיות חלק מתהליך כולל ומתכנית רחבה יותר. אז מה החודש הזה בא להגיד לכל אחד מאתנו? בתור התחלה, אנחנו יכולים לתרגל ולנסות להביס את הנטיות המגבילות שבחודש דגים, ולכולנו יש אותן, ללא כל קשר באיזה מזל נולדנו: במקום לברוח מהאספקטים הלא נוחים במציאות הסובבת אתנו, נוכל לקבל אותם בחיבוק, לנקוט בצעדים פרואקטיביים וגם להשתנות אם צריך. כמו כן, נוכל להתנגד לדחף המפיל אתנו למודעות קורבן ולהתעלות למקום בו נוכל ללמוד מהקשיים שלנו. זכרו, אנחנו נמצאים בתקופה רבת עוצמה בה המרחק בין הסיבה לתוצאה עובר שינוי. לפני שנים יכולנו לעשות מעשה מבלי שתוצאותיו ירדפו אתנו גם במשך 20 שנה. היום, המרווח בין הסיבה לתוצאה כה קצר, עד שנדמה כמעט שהזמן עצמו נע, וזה באמת קורה, אך בקצב שונה.
אנחנו צריכים גם להכיר בעובדה שבדיוק כמו הכפילות הטבעית שבמזל דגים, כך קיימת דואליות בתודעה של העולם היום.
המקובלים קוראים לשני הקטבים האלה “אוי ואשרי”.
“אוי”, זו מודעות של אדישות, מודעות שבה יש רק חיים יומיומיים ורגילים, מבלי שתהיה להם סיבה או אפילו צורך בסיבה. זאת המודעות שדוחה את הרעיון שכל אחד ואחד מאתנו אחראי על המחר. “אוי”, זה כאשר האנשים אומרים לעצמם “אה, למי אכפת מה קורה בצד השני של העולם, זה לא משפיע עלי”. או “אז מה אם אלפי דגים נזרקים בסוף מתים על החוף, אני אשלם עליהם יותר. ביג דיל”.
מאידך, מודעות “אשרי”, היא המודעות שמכירה בחשיבותה של כל אחת מהפעולות שלנו, ושאנחנו יכולים לשנות את העולם על ידי שינוי עצמנו.
“אשרי”, זה כשאנחנו יכולים להקשיב לאדם השני, לחייך יותר ולמצוא דרכים פשוטות לטפל טוב יותר באחרים ובסביבה שלנו.
תזכרו, על פי המקובלים, אלו שיכולים לעשות את השינויים הגדולים ביותר הם אלו שיש להם את השליליות הגדולה ביותר, את הכלי הגדול ביותר. הכוונה אינה לבחור שחוזר הביתה, שותה את הבירה, צופה בטלוויזיה ושוכב לישון. ליתר דיוק, זה הבחור, שבכל דקה ביום נלחם על משהו, שהוא עסוק, נמצא בתנועה ומעורב בחיים. קוטביות עובדת בכל המצבים. הקוטביות בחודש הזה, היא לקחת את השליליות שסביבנו, לחזק את עמוד השדרה שלנו, ולהשתמש בו כדי לעבור לשלב הבא שלנו.
לסיכום, בואו נזכור: בשבועות הקרובים, בכל פעם שאנו מקבלים החלטות, הסירה עשויה להיטלטל קצת. היא יכולה אפילו להיטלטל במשך כמה חודשים עד שתתייצב כי זו האנרגיה הקיימת עבורנו ברגע זה. וזו אנרגיה טובה כי שינוי אישי אמתי מתרחש רק כאשר הסירה מתנדנדת.
כאשר אנו מוצאים את עצמנו במקום רגוע ועל מי מנוחות, רוב הסיכויים שאיננו גדלים. למה? כי הצמיחה מגיעה רק כאשר אנו נאלצים למצוא דרך חדשה או גישה שונה להתמודדות עם הנסיבות שלנו.
עם מולד הירח החדש, בוא נעשה רשימה של כל הדברים שטרם עשינו בחיינו. ואני לא מדברת כאן על רחיצת המכונית ביום ראשון! אני מדברת על כל האנשים שלא התקשרנו אליהם, ועל כל המצבים הלא נוחים שאנחנו צריכים לתת עליהם מענה. למה? כי אף פעם לא יודעים: אולי המחר יחכה לנצח.