היה זה הפילוסוף פרידריך ניטשה שקבע "מה שלא הורג אותך, מחשל אותך״. מדובר במילים שאנשים משתמשים בהן כדי לאזור אומץ, להתמודד עם אתגרים ולעמוד על הרגליים בזמנים קשים. הזמרת קלי קלארקסון הפכה זאת למנטרה בלהיט שלה (STRONGER (what doesn't kill you
קארינה הולקים היא אישה שניחנה באומץ רב. תחום העיסוק שלה הוא סקי וצניחה חופשית מצוקים (צניחת בייס, בסיס). בשנת 2006 כמעט נהרגה כאשר המנצח שלה כשל בתפקודו בזמן קפיצה שהייתה אמורה להיות שגרתית. למזלה, הולקים רק נפלה לאדמה ושברה את שתי רגליה. רגלה הימנית סבלה מ-21 שברים פתוחים ורגלה השמאלית התרסקה בארבעה מקומות. הרופאים בישרו לה כי היא לא תוכל ללכת יותר לעולם. לפני התאונה היא בילתה את חייה כפורצת גבולות ורדפה ללא חת אחר ההרפתקאות. מובן שהיא חשה כי חייה וזהותה נהרסו כליל.
בנוסף ל-14 ניתוחים שנמשכו על פני ארבעה חודשים, היא סבלה מזיהומים, ואחד מהם היה חמור כל כך, עד שגרם לכך שהפצע על רגלה התפקע. בשלב מסויים הרופאים אף שקלו כריתה של הרגל, אולם מבט מדוקדק יותר אל תוך הפצע גילה שבעומק הריקמה נלכדו צרורות של עשב וחצץ. לאחר שהורחקו, הצליחו הרופאים להשתלט על הזיהום.
ארבעה חודשים לאחר ההתרסקות, שוחררה הולקים מבית החולים ואושפזה במוסד שיקומי להמשך תהליך הריפוי.
במוסד נכנסה למציאות אותה לא הכירה ומכל עבר הקיפו אותה בני אדם גידמים, מוגבלי תנועה, משותקים בשתי גפיים, משותקים בארבע גפיים, והולקים פורצת הגבולות שקעה בדיכאון. היא אובחנה כסובלת ממתח פוסט-טראומטי קלאסי – מכאובים פסיכולוגיים ופיזיולוגיים חמורים, שצצים בעקבות טראומה. במהלך השבועות הבאים, הולקים שקעה עמוק בדכדוך, בתחושת אובדן ותסכול ולא הגיבה לשום טיפול.
בפסיכולוגיה אומרים "חנוך לנער על פי דרכו", וגם בתהליך שיקום יש להגיע לכל אדם בנתיבים הייחודיים לו. גורלה של הולקים נכתב מחדש כאשר הפיזיותרפיסט שלה הושיט לה זוג כפפות אגרוף והורה לה להתחיל לחבוט. הולקים חבטה במטפל שלה בכל הכוח שיכלה לגייס. היא חזרה ולמדה סופסוף להשתמש בגופה, ודבר זה נסך בה תקווה. מאותו יום, הגיעה הולקים להחלטה שתשנה את חייה לתמיד – היא לקחה על עצמה את השיקום בהתלהבות, גם אם לא בלא כאבים. לקח לה שנה עד שביצעה את הניסיון הראשון ללכת על שתי רגליה. והיא צעדה.
קארינה הולקים חוותה תופעה שנקראת צמיחה פוסט-טראומטית.
בשנות ה-90 המוקדמות, היו אלה צמד הפסיכולוגים ריצ׳ארד טדשי ולורנס קלהון שטבעו את המונח "צמיחה פוסט-טראומטית", לאחר שביצעו סקרים שהקיפו מאות חולים, אשר שרדו פציעות חמורות ואובדן. השניים גילו שבמקום רגשות של דיכאון, חרדה ומתח, החולים ששרדו הפגינו דווקא סימנים מרשימים של חיבור חזק יותר לרוחניות ולכוח פנימי והערכה מחודשת של החיים.
צמיחה פוסט-טראומטית מתייחסת לשינוי פסיכולוגי חיובי, כתוצאה ממאבק בנסיבות מאתגרות מאוד. בהגדרה פשוטה, זהו ההיפך המוחלט ממתח פוסט-טראומטי! הפסיכולוגים מסבירים ש״צמיחה״ זו לא מופיעה כתוצאה ישירה של טראומה, אלא מדובר במאבק של אדם עם המציאות החדשה, הנובעת מהטראומה. ההתנהלות של האדם בתהליך זה היא קריטית וקובעת האם הוא יעבור למצב של צמיחה פוסט-טראומטית. כמובן, הדבר תלוי בהערכות מחודשות של אמונות מרכזיות המתקיימות בו.
בשעות שחלפו לאחר הולדת בני ג׳וש, כאשר אובחן כלוקה בתסמונת דאון, מצאתי את עצמי רדופה במחשבות כי דבר רע נוסף עומד בהכרח לקרות. אין זה אופייני לי, להינעל על רעיון ולעסוק בו באובססיביות, אולם במקרה זה, היה שם רעיון והוא ניגן במוחי שוב ושוב במשך חודשים.
ג׳וש הוא בהחלט ברכה בחיי, אולם באותה עת, נכנסתי להלם נוכח המצב החדש והמאתגר, שהפך את עולמי על פיו. נרדפתי על ידי השאלה מה מחכה לי מעבר לפינה. שאלתי את עצמי שוב ושוב: ״מהו הדבר הבא שיקרה?"
ציפיתי שיכה בי הברק וכדי להוכיח זאת לבעלי, אפילו חיפשתי ברשת את התשובה לשאלה כמה פעמים עלול הברק להכות אדם מסוים. אני יודעת שאתם סקרנים לגבי התוצאות, ובכן: מצאתי דוגמה לאדם שהוכה על ידי הברק שלוש פעמים!
וגם אני, פעם אחר פעם התאמצתי להוכיח את טענותיי ואת פחדיי, כיוון שבמידה מסוימת נזקקתי לאובססיה כזאת. בזמנו לא הייתי מודעת לכך, אבל היה לי קל יותר לעסוק בפחדים חסרי היגיון ובמחשבות משתקות לגבי אסונות דמיוניים שצפויים לי לכאורה, מאשר להעמיד לנגד עיני את השאלה החשובה והמאתגרת: ״מה יעלה בסופו של דבר בגורלו של בני, ג׳וש? איך יתנהלו חייו? כיצד הוא יתפתח? האם לעולם לא אהיה מסוגלת לאהוב אותו כמו את ילדי האחרים?"
האמת היא, שבאותה נקודת זמן, לא היה לי מושג מה יהיה איתי, או כיצד אתפתח, או מהי מידת האהבה שיכול לבי להכיל, ועל כן הפסקתי לשאול שאלות עליהן לא הייתה לי תשובה.
בחודשים הראשונים להולדת ג׳וש, עברתי שלבים שונים של צער ובסופם החל תהליך של קבלה. במשך זמן מה חשתי דאגה כללית לגבי החיים, וממש ראיתי לנגד עיני כיצד כל דבר רע עלול לקרות לי בכל רגע נתון.
בסופו של תהליך הגעתי למקום בו כבר לא האמנתי שהולדתו של ג'וש היא עונש על משהו שעוללתי. לא האמנתי שעשיתי כל דבר רע. ראיתי בבן המיוחד שלי ברכה ומתנה. ומהשלב הזה, החלה המציאות לחקות את המחשבה שלי, את הרעיון הזה. מיותר לציין שאם הייתי דבקה במידת השפיטה, או מחזיקה באמונה שאני מקבלת את מה שמגיע לי, או חיה בתחושה ש״אני אדם רע וזה מה שקורה לאנשים רעים״, לא הייתי במקום בו אני נמצאת כיום.
אני זוכרת שפניתי יום אחד לבעלי ואמרתי ״זה לא אמור לקרות לנו. אנחנו חיים חיי מודעות. אנחנו אנשים טובים״. הוא הסתובב אלי ואמר ״מה הקשר?״. באותו רגע נעשיתי מודעת לאמונה המוטעית בבסיסה.
נכון ש״ידעתי״ בתודעתי שלחיות חיים רוחניים, אין פירושו חיסון מפני דברים רעים שיקרו בחייך, אולם באותו רגע גיליתי שעלי ללמוד מחדש כל מה שחשבתי שאני כבר מבינה.
הבנתי שמה שהנחה אותי עד כה הוא רק האגו שלי, אמצעי הגנה שפיתחתי בילדותי כדי לא להזדקק לאף אדם ולעשות דברים בעצמי. אולם כעת התחלתי להבין מהו הייעוד האמיתי שלי והתחייבתי לעצמי למלא אותו.
בעיקרון, היה עלי לשנות את האמונות הבסיסיות שלי ולקבל את הדברים בצורה שונה. ברגע שאנחנו משנים את האמונות הבסיסיות שלנו, כאילו עולם ומלואו נפתח עבורנו. כאשר הצלחתי להגדיר מחדש את משמעות הקיום שלי כאמא לילד בעל צרכים מיוחדים, הצלחתי גם לשנות את המחשבה המוטעית כאילו הולדתו של ג'וש היא אשמתי. מחקתי את האשמה בה הקפתי את עצמי נוכח האבחנה של ג'וש כילד בעל תסמונת דאון וראו זה פלא – התמלאתי ברגשות תודה והערכה בעוצמות שלא הכרתי. עוצמות שאפשר לכנות אותן מהפכניות כמעט.
המחקר של טדשי וקלהון מגלה מכלול של תוצאות שעלו בקרב אנשים שחוו צמיחה פוסט-טראומטית, ובכללן: הערכה גדולה יותר כלפי החיים; תחושה גדולה יותר של חוסן אישי; היכולת לנהל מערכות יחסים חמות ואינטימיות יותר; הצבה של סדרי עדיפויות שונים וחדשים; התפתחות רוחנית והכרה באפשרויות חדשות, או בדרכים חדשות בחיים. בשפה פשוטה: משהו נורא קורה לך ואתה הופך להיות טוב יותר כשהוא חולף.
בקבלה מאמינים ומלמדים שה״רע״ הוא הזדמנות מצוינת לצמיחה. מה שנתפס בעינינו כ״רע״, הוא למעשה מתנה המוסווית בתחפושת לא מחמיאה.
כלומר, אם אנחנו בוחרים לראות בעיה כאתגר, מובטח לנו שהיא תסייע בצמיחה שלנו ותהפוך אותנו לחכמים וחזקים יותר. בזכות שינוי נקודת המבט על מה שקרה נהפוך להיות טובים יותר במהותנו.
לכן, חלק חשוב מאוד ממטרת קיומנו בעולם הזה הוא להשתנות, להתפתח ללא הרף ולחיות חיים של שמחה מתמשכת. מה שמחזק את הוודאות, זוהי הידיעה שכל מה שקורה לנו, הוא בהכרח לטובתנו הגבוהה ביותר.
"השעה החשוכה ביותר היא לפני עלות השחר"
קיים הבדל גדול בין חשיבה חיובית לבין תחושת ודאות.
חשיבה חיובית פירושה לרצות באמת בדבר מה, או בתוצאה סופית מסוימת, עד כדי היכולת להרחיק כל ספק לגבי התממשות העניין.
תחושת ודאות פירושה הימצאות במרחב מחשבתי בו הספקות אפילו לא קיימים. זה לא משהו שבו אנו חושקים ומממשים בפשטות, אלא זו רמת מודעות אחרת לגמרי, שלא תמיד קל להגיע אליה.
דווקא היעדר הוודאות הוא דבר שהשתרש בתוך התהליך המחשבתי שלנו מרגע בואנו לעולם, שכן השכל שלנו למד לזהות את מגבלות העולם הזה. למשל, אנו מטילים ספק באפשרות היעלמותן של מחלות מסוימות מהעולם, או בשיפור מצבים אלו או אחרים.
המקובלים מלמדים שלא זו בלבד שעלינו להגביר את רמת הוודאות שלנו, אלא שעלינו להתפתח, לצמוח ולסמוך על הוודאות שבתוכנו. כלומר, בדיוק כפי שאנו זקוקים לתחושת ודאות ביכולתו של הבורא להביא עלינו ברכות ושינויים לטובה, כך צריכה להיות לנו ודאות דומה ביכולתנו ובתהליך כולו.
במקרה של קארינה הולקים, למרות היקף הפגיעות, המבחנים והאתגרים שעמדו בפניה בתהליך ההחלמה הארוך שעברה, ולמרות אי אילו רגעי חשיכה, היא הפכה לכותבת מצליחה וחדורת מוטיבציה, חברה ובת מתחשבת ואחראית יותר, וכן, היא אפילו מסוגלת ללכת שוב על רגליה. יש בה יותר ודאות לגבי ההחלטות שהיא מחליטה והיא אסירת תודה על כל מה שקיים בחייה. היא אפילו טוענת שהיא מלאת תודה על עצם התרחשות התאונה.
באשר אלי, למדתי המון הודות לג׳וש, צמחתי מעבר לכל מידה משוערת וחיי הנישואין שלי התפתחו לעומקים שלא דמיינתי. יש בי הזדהות ורצון לחלוק ולעזור לאחרים בתהליכים שלהם. צמחתי וגדלתי כרעיה, כאם, כמורה וכחברה, בדרכים שלא היו אפשריות קודם לכן. יצאתי מקושי זה טובה יותר, חזקה יותר ובעלת הערכה גדולה יותר לכל הברכות בחיי.
הקבלה מלמדת אותנו שלפני כל אור גדול – שינוי מוצלח, או גילוי של נס – יופיע ספק גדול ויקדים אותו. המקובלים מלמדים שהיבט זה של השראה, ודאות ושינוי, מגיעים ממקום של ספק, מעידה, מאבק ומפלה. האור הגדול ביותר שלנו, מתגלה לנו לאחר המקומות החשוכים ביותר. כאשר אנו במקום הנמוך ביותר, כאשר קיים בנו ספק גדול לגבי עצמנו ודבר אינו נדמה כאפשרי, זהו הרגע בו הכל יכול להיפתח עבורנו. הזדמנות אשר תוביל אותנו למשהו גדול מעבר לכל דמיון.
יחד עם זאת, אין צורך לעבור חוויות נוראיות כדי לקצור תוצאות שינוי נפלאות.
ג׳יין מק׳גוניגל, ד״ר לפילוסופיה, הממציאה וממייסדי אפליקציית משחק ההתפתחות האישי SUPERBETTER, ערכה מחקר מעמיק וגילתה שהאדם יכול לחזק את חוסנו הנפשי ולהפיק מעצמו תוצאות דומות לאלה המושגות בצמיחה פוסט-טראומטית, בלי הצורך בחוויית הטראומה, אלא רק בעזרת אימון. לדבריה, בדומה לאימון יומיומי במכון הכושר שנועד לבנות את השרירים, כך אנו יכולים לחזק את החוסן הנפשי שלנו, בעזרת אתגרים יומיומיים.
חוסן נפשי הוא תוצאה של היכולת האישית שלנו להתמודד עם מצבי לחץ ומצוקה. אנחנו יכולים להתמודד על ידי כך שנחליט "לקפוץ לאחור" ולחזור למצב תפקוד נורמאלי שאפיין אותנו לפני הטראומה, או שאנחנו יכולים להחליט לא להיקלע למצב של השפעה שלילית הנובעת מהטראומה ומהמתח.
קיימים ארבעה סוגים של חוסן נפשי:
חוסן רגשי
חוסן חברתי
חוסן פיזי
חוסן מנטאלי
וקיימות דרכים שונות לעבוד על כל אחד מסוגי החוסן, כאשר ההשפעות הן כמעט מיידיות.
התחילו לפתח את החוסן שלכם היום. הצמידו זאת לתרגול יומיומי של הכרת תודה ותוכלו להיות בדרככם הבטוחה לצמיחה שאינה נובעת מטראומה.
לאימון החוסן הרגשי: התמקדו בחיובי.
לאימון החוסן החברתי: הישארו מחוברים לאהובים עליכם ביותר. כתבו להם, התקשרו אליהם, השקיעו זמנכם באנשים, צרו חברויות חדשות וטפלו באלו שבחייכם.
לפיתוח החוסן הפיזי: נועו! צאו להליכה מסביב לשכונה. קחו חלק בשינויי העונות. מעט ויטמין די יעשה לכם טוב.
לפיתוח החוסן המנטאלי: לימדו משהו חדש. גלו תחומי התעניינות חדשים. עשו מדיטציה – השקיטו את מוחכם ועשו צעד לתוך האינטואיציה שלכם.
הלכה למעשה:
אתגרו את עצמכם בפיתוח החוסן שלכם בתחומים הרגשי, החברתי, הפיזי והמנטאלי.
שתפו בתגובות את האמצעים והדרכים בהם אתם ״מאמנים״ את החוסן שלכם.