אחדות עם הבורא מושגת על ידי ההידמות אליו בעצם הווייתנו –מכיוון שאיחוד רוחני מבוצע ע”י שווי צורה רוחני.
חוכמת הקבלה מלמדת שקרבה רוחנית אינה יכולה להימדד ביחידות של זמן או מרחק. קרבה רוחנית פירושה שיווי צורה. זו הדרך לאחדות – איחוד מוחלט עם הבורא, על ידי שיווי תמצית הווייתנו עם זו שלו.
חוכמת הקבלה מסבירה כי תמצית הוויתו של הבורא היא נתינה. אנו מתאחדים עם הבורא כאשר הנתינה הופכת להיות גם תמצית הווייתנו. שיווי צורה עם הבורא אינו תלוי בכמה טוב אתם יודעים את התורה, היכן ובאיזה תכיפות אתם מתפללים, במידת הסבל שאתם עוברים, מה אתם אוכלים או מהכנסותיכם אתם תורמים. אחדות עם הבורא תלויה במה שיש בתוך הנשמה, וכיצד היא באה לידי ביטוי בעולם. איחוד עם הבורא קיים לא רק על ידי נתינה, אלא חיים חיים של נתינה.
מסביר הרב אשלג:
ויש להבין מה הפירוש של הדביקות הזו בה’ יתברך. הלא אין המחשבה תופסת בו בכלל, אכן כבר קדמוני חז”ל בקושיא זו שהקשו כן על הכתוב ולדברה בו ואיך אפשר להדבק בו הלא אש אוכלה הוא והשיבו, ‘הדבק במידותיו’, ‘מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא חנון וכו’…’ כי לא הוציאו הכתוב מפשוטו, אלא להיפך, שפירשו הכתוב לפי פשוטו בתכלית, כי הדביקות הרוחנית לא תצוייר כלל בדרך אחרת אלא הבשוואת הצורה. ולפיכך על ידי זה שאנו משווים צורתנו לצורת מידותיו יתברך, אנו נמצאים דבוקים בו. (ספר מתן תורה, עמודים קכ”ה – קכ”ו)
פעמים רבות מצאתי את עצמי במצבים אשר הסבירו באופן מדוייק את הגדרת המושג “דבקות” עם הבורא.
פעם, במהלכה של שיחה בתוך קבוצה של אנשים, גיליתי שאיני יכול לקחת בה חלק. לא הייתי כועס או משועמם, אך הרגשתי שאין לי שום דבר במשותף עם האחרים שיאפשר לי להתחבר עמם. בודאי חוויתם חוויה זו בעצמכם. מצד שני, כאשר אתם באמת חולקים משהו עם אנשים – את הדרך בה אתם חושבים, מרגישים או עושים, אתם חווים קרבה שלא רק עוזרת לכם לתקשר, אלא גם גורמת לכם להרגיש חלק מחייו של האחר. בהתייחסנו לבורא, קרבה זו היא מה שהרב אשלג מתכוון אליו במילה “דבקות”. אך אין זה משהו שאנו יכולים לחכות לו בחיבוק ידיים או לייחל לו. עלינו ליזום קרבה, לאמץ לעצמנו תכונות אלו. עלינו לחקות את מהות הבורא המחשבות ובפעולות של חיינו היום יומיים.