זהו סיפור פשוט אך מקסים שמתאר את ההרגשה:
לפני זמן רב, חי לו אופה שיום שיש אחד אפה חלה יפה במיוחד וכל כך מושלמת שנראה שהגיעה מיד הבורא עצמו. במקום למכור אותה לקח האופה את החלה אל בית הכנסת כמנחה לבורא שאשפר יצירת חלה כה מושלמת. לבדו במקום הקדוש, פתח האופה את ארון הקודש והניח בעדינות את החלה בפנים. הוא התפלל לבורא שיקבל את מתנתו לשבת, ואז עזב. באותו רגע בדיוק, עבר קבצן ליד בית הכנסת. הרבה זמן חלף מאז שהיה לו משהו לאכול, והוא הרגיש שהוא עלול למות כל רגע מרעב. אבל באיזה שהוא אופן הוא לא יכול היה להאמין שגורל זה היה מה שהבורא הועיד לו. וכך נכנס לבית הכנסת ובשקט עשה את דרכו אל ארון הקודש. בעודו כורע מול הארון, הוא שטח את תחינותיו בפני הבורא. מיד כשסיים את תפילתו, פתח הקבצן את הארון ושם שכנה לה החלה היפהפייה! מלמל תפילה חדשה של תודות, הרים הקבצן את החלה ומיהר לצאת מבית הכנסת.
למחרת בשבת בבוקר כשנפתחו דלתות הארון לקריאת התורה וראה אופה שהחלה איננה, ליבו ניתר משמחה. למעשה, הוא החליט לאפות כל שבוע חלה מושלמת כזו כדי לתתה מתנה לבורא. כפי שקרה בפעם הקודמת, בכל פעם שהאופה הניח חלה חדשה בארון הקודש, הקבצן מצא שוב את עצמו במצב מייאש של רעב לפני שבת. ושוב, הקבצן התפלל לפני ארון הקודש, ואז פתח אותו כדי למצוא חלה חדשה. ושוב, פעם אחר פעם, האופה חזר לראות אם מנחתו התקבלה ושמח מאוד לגלות שארון הקודש היה ריק. שני האנשים, משתי סיבות שונות, הרגישו שתפילותיהם נענו ושהם אחד עם הבורא. חילופין אלה נמשכו ארבע עשרה שנה, ומעולם לא הגיע הקבצן לפני האופה ומצא את ארון הקודש ריק.
אלו הם היופי והפשטות שבהם הבורא ממלא את בקשותינו.
היום היינו פוטרים מעשיה זו כסדרה של צירופי מקרים סתמיים. קשה לנו היום לתפוס את החוויה הרוחנית הנעלה של האופה והקבצן. זו איננה סתם חוויה גשמית של חילופי החלה מאופה לקבצן. אנו בטוחים שחוויה רוחנית אמיתית תהיה בסדר גודל של קירעת ים סוף או תיבת נוח המגנה מפני המבול, אך מסבירים המקובלים כי סיפור זה מהווה דוגמא חשובה לאחדות עם הבורא, חוויה אותה אנו יכולים לחוות בכל רגע, בדרך פשוטה.
חיבור רוחני אמיתי תלוי ברצון שלנו לחיבור, בהתכוונות שלנו, וכאשר הוא מתרחש, אנו בטוחים ביכולת שלנו להיות פתוחים אליו.
