משה רצה להיכנס לארץ ישראל; אבל, כפי שאנו יודעים מהפרשה הזו, פרשת “וָאֶתְחַנַּן”, זה לא התרחש. אבל נראה שאם הבורא אהב את משה כפי שאהב, ומשה היה מחובר לבורא כפי שהיה מחובר, אין זה הגיוני שרצונו של משה להיכנס לארץ ישראל לא התגשם.
המקובלים אומרים שרצון שהתממש מאבד מכוחו. כאשר יש לכם רצון לשתות, למשל, ואינכם יכולים לשתות, הכוח של הרצון הזה גדל וגדל. בעוד שכאשר יש לכם רצון לשתות ואתם אכן שותים, הרצון הזה פוחת. זה נכון גם לגבי דברים רוחניים; כל רצון שהתממש יש לו פחות כוח, ולכן, גם יכולת פחותה מאשר רצון שלא מומש. לכן, לפני שמשה עוזב את העולם הזה, הוא רוצה לתת לנו את המתנה החשובה ביותר – שהיא האור שעדיין לא קיבלנו, או, הרצון לאור שעדיין לא קיבלנו.
בזוהר של פרשת “וַיְחִי”, בפסוק ק”כ, אומר רבי יוסי ששום דבר לא נסתר מן החברים מהיום שבו רבי שמעון בר יוחאי עזב את המערה, כלומר לאחר שהוא התחיל ללמד. הם היו מסוגלים לראות את הסודות העליונים מלאי אור כפי שנתגלו על הר סיני.
ואז נאמר שאחרי שרבי שמעון עזב את העולם, שערי השמיים והשערים התחתונים נסגרו, וכל מה שהתלמידים למדו מרבי שמעון בר יוחאי נשכח מהם לחלוטין. וזה מעניין, מכיוון שאינכם מוצאים זאת לעתים קרובות במהלך ההיסטוריה. למשל, כאשר עזב משה את העולם הפיזי, יהושע המשיך ללמד. בכל דור, כאשר אפילו המנהיג הגדול ביותר עזב את העולם, המשיכו ללמוד את הלימודים שלו. אבל הנשמות המדהימות שהיו התלמידים של רבי שמעון בר יוחאי איבדו הכל כאשר הוא עזב את העולם. זה לא נראה הגיוני כלל, כי נראה שאפילו אם אדם מתנתק מהמורה שלו או מאבד אותו, הוא עדיין שומר ומחזיק בתוכו מה שלמד, לפחות במידה מסוימת. אבל, למען האמת, זה מכיוון שאף אחד מאתנו אינו תלמיד אמיתי, כפי שהיו תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי. אצל כולנו השתלט האגו למרבה הצער על המודעות שלנו והוא גורם לנו להאמין שיש לנו בעלות על החכמה שברשותנו.
פרשת “וָאֶתְחַנַּן” מתחילה עם משה המתחנן לבורא. נאמר במדרש, ורש”י
מצטט זאת, שמשה מבקש משהו שלא הרוויח. רב ברנדוויין אומר שבעולם הפיזי – שהוא אינדיקציה לאופן שבו עובדים הדברים בעולם הרוחני – אם מישהו חייב לך משהו, הוא לא רוצה להיות בסביבתך אלא אם יוכל להחזיר לך את חובו. אבל אם הוא אינו יכול להחזיר לך, ואפילו לפעמים אם הוא כן יכול להחזיר לך, זו לעולם לא הרגשה טובה, נכון? מישהו שבאמת חייב לך משהו, פשוט לא רוצה להיות בסביבתך. כך גם היחסים שלנו עם הבורא. אם אנו מרגישים שהבורא חייב לנו, אז הבורא לא רוצה להיות אתנו, הבורא לא נמצא עמנו. זו הסיבה לכך שמשה תמיד וידא שהוא לעולם לא ירגיש שהבורא חייב לתת לו משהו.
לכן, הסיבה לכך שתלמידיו של רבי שמעון איבדו כל מה שלמדו ממנו כאשר עזב את העולם הייתה שהם כל הזמן שמרו על ההבנה הזו. לכן, כאשר רבי שמעון בר יוחאי עזב, חכמתו עזבה יחד אתו, מכיוון שהם מעולם לא ראו אותה כשלהם. וזה היה חשוב, מכיוון שהכאב והרצון שהם הרגישו הם שאפשרו להם לשמור על קשר לאור הבורא ולרבי שמעון בר יוחאי.
אם כן, עכשיו ברור מדוע הבורא לא נתן למשה לממש את משאלתו האחרונה – זה מכיוון שאם אין לכם חוסר, אם אין לכם כאב, אז אין לכם חיבור. לכן, המתנה שקיבל משה השבת הזו הייתה מתנת הכאב ומתנת הרצון. למעשה, המקובלים מלמדים שכל התפילות שאי פעם התפללנו וכל עזרה שאי פעם קיבלנו נבעו מהערוץ שיצר משה בשבת הזו; ומה שמשה נותן לנו השבת הזו הוא רצון בלתי ממומש. וכפי שאנו יודעים, הרצון הגדול ביותר הוא רצון בלתי ממומש.
לפני שעזב את העולם הזה, קיבל משה את המתנה הגדולה ביותר: מובטח לו שלעולם לא יתנתק מאור הבורא. וזה לא מפני שהרצונות שלו התממשו, לא מפני שהבורא נתן לו את כל המתנות ואת כל החכמה. המתנה הגדולה ביותר שמשה קיבל אי פעם מהבורא הייתה מתנת הכאב ומתנת הרצון שלא מומש, ולכן הובטח לו שהחיבור שלו לאור הבורא יהיה קבוע ותמידי ויימשך לעד. זוהי המתנה שמשה נותן לנו השבת הזו.
אנו יכולים להיות אנשים רוחניים, אנו יכולים לגדול וללמוד, אבל עלינו לשאול את עצמנו את השאלה האחת החשובה הזו: כמה כאב אני מרגיש/ה היום בשל חוסר החכמה, ההבנה, הגדילה והחיבור שלי? החיבור שלנו חזק ועוצמתי רק באותה מידה שבה אנו חשים את הכאב בגלל חוסר החיבור הזה. השבת הזו, אם נבקש, משה יבוא שוב אל כל אחת ואחד מאתנו וייתן לנו את הכאב הזה ואת הרצון הזה.
