אם נבחן את סיפור פרשת "וישב", נמצא שהיא הפרשה הכי מדכאת ומלאת כאוס בתורה כולה. דברים נוראיים קורים לכל אחד ואחד מהמוזכרים בפרשה. יוסף כמעט נהרג ואז נמכר לעבדות. יהודה, שהוא המנהיג, מאבד את מנהיגותו הרוחנית וכמעט את כל האור שלו. ראובן, אשר ניסה להציל את יוסף, נופל גם הוא. יעקב מתחיל מערכה של שנים בדיכאון ובחושך. תמר, הסבתא רבא-רבא-רבא של דוד המלך, נקראת זונה, מורשעת למוות, ונגזר עליה להישרף. אנו מתבוננים בפרשה הזו, בעצבות שבהּ, בחושך, ובנפילות, ותוהים מדוע זוהי השבת שנבחרה להקדים או להיות סמוכה לחג האורות חנוכה.
רבים מאיתנו חושבים, שרק דרך מדיטציה וחיבור עם חנוכה, אנו נזכה לראות את האור הגנוז של חג זה. אך הפרשה הזו מלמדת אותנו שאין כך המצב. כשאנו לומדים את סיפור הפרשה, אנו מתחילים ללמוד את הגילוי האמיתי שב'אור הגנוז', האור הגנוז של חנוכה.
לכאורה, זה נראה מאוד ברור שאחיו של יוסף שנאו אותו – הם ניסו להרוג אותו, למכור אותו לעבדות – אך המדרש אומר שזוהי האשמת שווא. המדרש מספר שלמעשה לאחיו של יוסף לא היתה בחירה חופשית גם במעשיהם וגם בשנאתם כלפיו. בדיוק כפי שהבורא היקשה את ליבו של פרעה כך שלא תהיה לו עוד בחירה חופשית לשחרר את בני ישראל, כך גם לקח הבורא את הבחירה החופשית מהאחים בשבת הזו. השנאה כלפי יוסף לא היתה מוטבעת בהם, כי אם הוכנסה אליהם על ידי הבורא. בפירוש לא היתה להם שליטה על העניין. יותר מכך, אנו מכירים את הסיפור שיהודה שכב עם תמר, בחושבו שהיא זונה. המדרש מספר שיהודה ראה את הזונה והמשיך ללכת, אך הבורא באותה נקודה לקח את הבחירה החופשית מיהודה והחדיר בו את המסר הבא: 'לך ושכב עמהּ'. לא היתה ליהודה הבחירה החופשית שלא לשכב עם תמר.
לכולנו יש בחירה חופשית, אך במקרה הזה, הבורא לקח את הבחירה וניתב כל מעשה שלהם. למה? מדוע הבורא עשה את כל זה?
האחים – יעקב, יהודה, כולם – רצו לגלות את 'גמר התיקון'. הם חשבו שיוכלו לגלות זאת בהיותם רוחניים. הם חשבו שיוכלו להגיע לגמר התיקון על ידי התעלות רוחנית. וכאן אנו מגיעה לשיעור העצום. הם לא יכלו לגלות את ה'אור הגנוז' על ידי התעלות רוחנית. היה עליהם ליפול. היה עליהם להיות בחושך, דבר שבעצמם מעולם לא היו עושים משום שהם היו טהורים ורוחניים. אם אי פעם הייתה להם האפשרות לגלות את גמר התיקון, הם היו חייבים ליפול, משום שהאור הגנוז נמצא בחושך, ולא באור. לכן, פרשת השבוע מדברת על כך שהבורא לקח את הנשמות הגדולות האלה ולהבין שבכדי שהם יעשו את מה שהם רוצים לעשות, כלומר, לגלות את גמר התיקון, יהיה עליהם ליפול.
מה משמעות הדבר עבורנו? האחים נזקקו לעזרת הבורא על מנת ליפול, אך אנחנו לא; אנו נופלים כל הזמן. מה שאנו למדים השבת הוא שרק ממקום של נפילה אנו יכולים לגלות את האור האמיתי. אנו מבינים שבכל פעם שעשינו טעות איומה, אנו לא עוד אומרים: "אוי, הלוואי ולא הייתי עושה את זה, כעת אצטרך להלחם כל הדרך כדי להגיע שוב למקום טהור." במקום זה, אנו יכולים להבין שאנו עומדים לגלות אור מהחושך, מהמקום השפל בו שמנו עצמנו. אני תקווה שזה משנה לחלוטין את השקפתנו לגבי כישלון ונפילה. פעם הבאה שניפול, נוכל לעצור ולומר: "אינני מתכוון להיות בדיכאון מכך שנפלתי. אינני מתכוון לשאוף למעלה כדי שאוכל לגלות את האור כאשר אהיה למעלה. אני יודע שאני עתיד לגלות אור כאן ועכשיו כשאני בנפילה."
לעיתים קרובות מדי אנו מעריכים רגעי שיא. אנו מעריכים כשאנו מחוברים. אנו מעריכים כאשר אנו מגלים אור ואנו מרגישים התעלות רוחנית. כעת, אנו מבינים שעלינו להעריך אפילו יותר כאשר נפלנו, אחרי שאנו בחשיכה, משום שזה מה שאנו עושים באותו רגע אשר יכול לגלות אור עצום. אחרי שיוסף נמכר למצרים, רק אז הוא גילה את האור שלו. רק אחרי שיהודה נפל, הוא יכל לזרוע זרע למשיח. רק אחרי שיעקב נפל לדיכאון, רק אז הוא יכל להתחיל את התהליך של יצירת החיבור לגמר התיקון. לכן, זה מושלם השבת, בפרשת "וישב". זוהי הפרשה היחידה שיכולה להכין אותנו לחנוכה. פרשת "יתרו" – הגילוי בהר סיני – לא תוכל. פרשת "בשלח" – סיפור חציית ים סוף – גם לא. מגובהם הרוחני של פרשות אלו, ה'אור הגנוז' אינו יכול להתגלות.
מה שאנו רוצים לקבל מפרשת וישב, מהאנרגיה של השבת הזו, הוא את העזרה להעריך את החושך, להעריך היכן אנו נופלים, להעריך כאשר אנו בנפילה. כאשר אנו במקומות הללו, להעריך שרק מהמקומות החשוכים הללו יש ביכולתנו לגלות אור גדול, רק אז אנו נהיה מוכנים לחנוכה, רק אז נהיה מוכנים לגמר התיקון. בשבילי, לפחות השנה, זוהי ההבנה והאור הכי מרגשים של שבת וישב, שבת של חנוכה.
ברכות ואור,
מיכאל ברג
