העבודה הרוחנית שלנו לכשעצמה לא תוכל כפי הנראה להגן על כל העולם, כפי שעשה רבי שמעון בר יוחאי שלימד את סודות הזוהר, אבל אנו חייבים להתחיל לראות עצמנו כמגני העולם. מהי המשמעות הרוחנית של פרשת "ויגש" וכיצד אנו יכולים להתחיל להגן על העולם בעזרת מודעות?
מאת: מיכאל ברג
יש קטע מעניין בזוהר, בפרשת "ויחי", שמדבר על נשמות – כיצד הן עולות, החלקים השונים שלהן, וכיצד אנו יכולים להתחבר אליהן. ואז, באמצע הדיון הזה, רבי שמעון בר יוחאי מדבר על משהו שנשמע קצת מפחיד בהתחלה. אבל מטרתו, כפי שנראה, היא לעורר אותנו לרמה חדשה של אחריות.
רבי שמעון בר יוחאי, שכפי שאנו יודעים חי ולימד בארץ ישראל, אמר: "כאשר אני מוקף בתלמידים מבבל, ומלמד אותם, אני יכול לגלות להם סודות. וכאשר האנשים האלה שחיים מחוץ לארץ ישראל, בבבל, מקבלים ממני את הסודות האלה, הם חותמים אותם בחותמת ברזל ושומרים אותם חסויים. הם שומרים את כל האור והסודות שאני מגלה להם חסויים".
ואז הוא אומר "התלמידים האלה מבבל פוחדים לחזור על הסודות ששמעו ממני. כאשר הם מדברים בינם לבין עצמם וחוזרים, או מנסים לחזור, על הסודות שלימדתי אותם, הם מגמגמים. כאשר הם חוזרים על הסודות, חסר משהו, והם אינם מסוגלים להחזיק בו, ולכן אינם מסוגלים לחזור עליו. כאשר הם מנסים לחזור על הסודות והאור שנתתי להם, הם נשמעים כמו אדם מגמגם".
מחוץ לארץ ישראל הפיזית
אבל, למרות שאין להם דרך להיצמד לאור ולסודות שנתן להם, רבי שמעון עדיין שופט אותם באופן חיובי. מדוע? "מפני שהאוויר הקדוש והרוח הקדושה עזבו אותם, מפני שהם חיים מחוץ לארץ ישראל הפיזית". אנו יודעים שהזוהר אינו מתייחס לאדמה הפיזית של ישראל, אלא גם למצב רוחני. אפילו אם אדם חי מחוץ לארץ ישראל, הוא יכול להיות מחובר למצב הרוחני והנעלה הקרוי ארץ ישראל. לכן, הוא מתייחס כאן לא רק לארץ ישראל הפיזית ולאנשים שנמצאים או אינם נמצאים בה פיזית, אלא גם לדרגה רוחנית.
לכן, הסיבה שרבי שמעון אינו שופט אותם לחומרה בגלל איבוד הסודות שנתן להם היא שאין להם "האוויר הקדוש" או "רוח הקודש", כלומר, הם מקבלים את האוויר והרוח ממקום שאינו אור הבורא. אבל רבי שמעון בר יוחאי ממשיך לומר ש"האנשים האלה," והוא מתייחס בכך לא רק לבני בבל, אלא גם לדור שלנו, "הם ברמה רוחנית נמוכה כל כך שאינם יכולים להפסיק לשפוט מהרגע בו נכנסו לעולם הזה".
עם זאת, יש להם, ולנו, נקודת אור. למרות שאינם נעלים מבחינה רוחנית ואינם יכולים למשוך אור או להתחבר לאור, או למשוך לחוכמה ולחזור עליה, מה שמציל אותם, אומר רבי שמעון, הוא ש"אני, הנשמה והגוף של רבי שמעון בר יוחאי, קיים בעולם הזה". וכאן אומר רבי שמעון מלים חשובות: "אני הבסיס, המייסד והמגן של העולם הזה. בתקופה שלי, האור שלי גדול כל כך שהעולם לא יהיה בכאב, לא יהיה בסבל. הדין העליון לא יכול לבוא למטה לעולם הזה כל עוד אני נמצא עליו. זה מה שנותן הגנה לבני בבל ולאלה שאינם מחוברים כפי שהם צריכים להיות… (אבל) אחרי, לא תהיה שום נשמה, או דור אחר, עם נשמה גדולה כמוני שיכולה להגן על העולם ולסלק דין מהעולם". האם זה אומר שגורלנו נחרץ לאבדון?
להיות מגנים קטנים
התשובה היא לא. מפני שמשמעות דבריו של רבי שמעון היא שאנו לא יכולים לצפות מאף נשמה שתגן עלינו כפי שזה היה בתקופת רבי שמעון בר יוחאי, אלא שזו האחריות שלנו להיות מגנים קטנים. אף אחד מאתנו לא הולך להיות רבי שמעון בר יוחאי שיכול לומר "בזכותי לא יכול להיות כאב גדול בעולם הזה". העבודה הרוחנית שלנו לכשעצמה לא תוכל כפי הנראה להגן על כל העולם, כפי שעשה רבי שמעון בר יוחאי. אבל אנו חייבים להתחיל לראות את עצמנו כמגני העולם.
כפי שאנו יודעים, מודעות היא הכל. לכן, כיצד אתם רואים את עצמכם? האם אתם רואים את עצמכם כמגני העולם הזה? אחת ההתעוררויות החשובות ביותר שאנו יכולים למשוך מהכאב והטרגדיות שאנו רואים סביבנו בעולם הזה היא לדחוף את עצמנו חזק יותר מקודם כדי להיות מגנים גדולים יותר ויותר של העולם הזה. ואנו חייבים להתבונן בחיינו, במה שאנו עושים, ובתקשורות שאנו עושים, ולשאול את עצמנו – מה אני לא יכול/ה להרשות לעצמי לעשות, או באיזו דרך אני חייב/ת לדחוף את עצמי, להיות מגן חזק יותר של העולם הזה? אלה חיבות להיות המחשבות והמודעות של כל אחת ואחד מאתנו.
רבי שמעון בר יוחאי הבהיר זאת היטב: בזמננו, לא תהיה אף נשמה שתהיה המגן של העולם הזה. האחריות, לכן, רובצת על כתפינו. כאשר מספיק אנשים מביננו נראה את עצמנו כמגני העולם הזה, כאשר מספיק מאתנו ייקחו את האחריות הזו, תהיה לנו המודעות הזו, נעשה את כל השינויים הנחוצים ונדחף את עצמנו מספיק בכוון הזה, אז נוכל להביא הגנה אמיתית לעולם הזה.
וכל פרשת "ויגש" עוסקת בכך שיהודה מעורר בעצמו את המודעות הזו: "לא אבי, יעקב, ולא אף אחד מהאחים שלי… אני חייב לעורר את עצמי להיות המגן". לכן, זה האור המיוחד שמתעורר במשך השבוע הזה של פרשת "ויגש"; להתחיל באמת לראות את עצמנו כמגני העולם הזה.
