בפרשת "ויגש" יהודה מעורר בתוך עצמו את ההבנה ש"זה לא אבי יעקב, אלה לא האחים, זה אני; אני חייב לעורר את עצמי להיות מגן." במקרה הזה, הוא היה מגן לאחיו בנימין. והאור המיוחד אשר מתעורר בעולמנו מהפרשה הזו, הוא שמעיר אותנו להתחיל באמת לראות את עצמנו כמגני העולם.
יש במדרש רבא קטע שמדבר על הזמן שבו התעורר החושך לראשונה בעולם. הוא מדבר על האור בתחילת הבריאה, וכיצד, אותו זמן, כאשר אדם היה מחובר לאור הזה, הייתה לו היכולת לראות כל מה שהיה וכל מה שיהיה. ונאמר שהאור המקורי הזה האיר 36 שעות: 12 שעות ביום שישי, 12 שעות בשבת, ו-12 במוצאי שבת. אם כן מיום שישי – כאשר אדם בא לעולם – ועד מוצאי שבת האיר האור. זה היה אור פיזי ורוחני כאחד. לכן, אדם לא חווה חושך בפעם הראשונה עד מוצאי שבת. למעשה, הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שהחושך – גם הפיזי וגם הרוחני – הורגש, ואדם נבהל מאוד. אדם אמר, "עכשיו כשאני בחושך, הכוח הזה, העוצמה הזו, ניתנים לאותו נחש…" – הנחש המקורי שהיה גם פיזי, אבל חשוב מזה, הוא היה גם הכוח הרוחני של החושך – "הוא יכול לבוא ולגרום לי נזק."
אם כן, מה עשה הבורא כדי לשכך את הכאב הפיזי והרוחני ואת הפחד שהרגיש אדם אותו רגע? הבורא נתן לו שתי אבנים, אדם הכה בהן אחת כנגד השנייה, ובפעם הראשונה בהיסטוריה, האש הגיעה לעולם. אז אמר אדם את הברכה במוצאי שבת; נאמר בתהלים, "גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע, כי אתה עמדי". אדם הראשון אומר את הברכה, מודה לבורא על כך שאיפשר לאש להיות בעולם, כדי שגם בחשכת הלילה, כאשר יפחד, יקבל הגנה גם מהחושך הפיזי וגם מהחושך הרוחני.
המעניין הוא שהסיפור הזה מופיע גם בטקסטים מקוריים אחרים. כאשר אנו קוראים אותו סיפור בספר הנקרא "פרקי דרבי אליעזר", המורה של המורה של רבי שמעון בר יוחאי, רבי אליעזר בן הורקנוס, הוא נראה שונה במקצת. שם נאמר שעמוד אש נשלח על ידי הבורא לאדם כדי להגן עליו, וכשאדם ראה את עמוד האש, התמלא בשמחה. הוא אמר: "עכשיו אני יודע שהבורא עמדי." הוא הושיט ידיו לאש וברך, מודה לבורא ששלח לו את האש.
אנו יודעים שאין סתירות; חייבת להיות דרך להבין את שני הסיפורים כאחד. אדם ישב בחושך ופחד ואמר לבורא: "איני יודע מה לעשות." במדרש נאמר שהוא לקח שתי אבנים ויצר אש, וזה נראה כפעולה של בן אדם. בפרקי דרבי אליעזר נאמר שהבורא שלח עמוד של אש, וזה נראה כהגנה שמימית. אם כן, מה זה? האם אדם הראשון יצר הגנה פיזית, או שהבורא שלח הגנה שמימית?
יש קטע בספר הנקרא "תורת העולה", שנכתב על ידי מקובל גדול מהמאה השש עשרה הקרוי רב משה איסרליש, בו הוא מדבר על האש שבערה תמיד כשבית המקדש היה קיים. הוא מצטט את הרמב"ם – "אנו יודעים שכאשר בית המקדש היה קיים, כאשר המשכן היה קיים, הייתה חייבת לבעור אש תמיד על המזבח… למרות שאנו יודעים שהאש בערה באמת מתוך האש שבאה מהשמים – אש פלאית – למרות זאת, עליכם להביא אש מבני האדם." מדוע? אם הבורא שולח אש בכל מקרה, מה מטרת הבאת האש מתוך עצמנו?
התשובה היא, שמה שמתרחש בעולם הזה, בין אם זו אש ובין אם זו הגנה, תלוי לחלוטין בהכנות שנעשות בידי בני האדם בעולם הזה. אם אנו לא מעוררים את עצמנו מלמטה, האור לא יוכל להגיע מלמעלה, ההגנה לא תוכל לבוא מלמעלה, האש לא תוכל לבוא מלמעלה. לכן, כמות ההגנה שאנו יכולים למשוך לעולם תלויה בעבודה שלנו; 100% הגנה לעולם הזה באה 99% מאור הבורא, ואחוז אחד מתעורר על ידינו באופן מודע ועקבי.
לכן, מתוך ההבנה הזו, הבה נשאל את השאלה שוב – איזה מהסיפורים נכון? האם אדם השתמש באבנים, או שהבורא שלח את עמוד האש להגן עליו כדי להסיר את הכאב והפחד והחושך הגדולים שהרגיש? התשובה היא – שניהם.
אדם אמר, "אני הולך להיות המגן של העולם הזה". אבל מה הוא יכול היה לעשות? הוא התבונן סביבו, ולא היה שם מאומה חוץ משתי אבנים, לכן הוא החל להכות בהן זו מול זו. קרוב לוודאי שלא הרבה ניצוצות של אור יצאו מהאבנים הללו, אבל אז התרחש הדבר המדהים. כפי שנאמר בפרקי דרבי אליעזר, הבורא שלח עמוד של אש, ואדם אמר: "עכשיו אני יודע שהבורא עמדי". אבל אם אדם לא היה לוקח על עצמו את האחריות להיות מגן לעולם, ולא היה אומר: "למרות שאני יכול לעשות מעט מאוד, בכל זאת אמצא משהו לעשות", ולא היה מכה בשתי אבנים האלה – אז עמוד האש, המגן,לא היה בא.
אנו רואים הרבה כאב וטרגדיות איומות בעולם, וכשאנו מתבוננים בהן, אנו רואים את המקום שלנו בהן ומהי העבודה שלנו. יש כפי הנראה הרבה תשובות אחרות, אבל אני חושב שעבור אלה מאתנו הנמצאים בדרך רוחנית ויודעים שישנם דברים בעלי אופי פיזי שאנו יכולים לעשות, אנו יכולים להבין את הכוח של פעולות הנראות חסרות משמעות. עלינו להתחיל לראות את עצמנו כמגני העולם, וכשאנו לומדים מאדם הראשון כאשר ישב בחושך במוצאי שבת, בדיוק כפי שאנו עצמנו יושבים לפעמים בחושך, עלינו לומר: "הנחש הולך להגיע, עוד דין עומד להגיע, מה אני יכול/ה לעשות?" ופשוט למצוא משהו לעשות. מדוע? מפני שאני אחראי/ת על העולם. אני חייב/ת להיות המגן של העולם הזה. והאמת היא שאם אתם בחושך, אז יש לכם משהו לעשות ביחס לחושך הזה. ואז מה שאתם חייבים לעשות בנוגע לחושך הזה יכול להיות המעשה הכי קטן והכי חסר משמעות – אתם לוקחים שתי אבנים ומכים בהן זו כנגד זו… כל מה שזה אומר לגבי החיים שלך.
כפי שנאמר בפרקי דרבי אליעזר, לאחר שאדם הכה באבנים ועמוד האש בא, הוא התמלא בשמחה בלבו, ואמר: "עכשיו אני יודע שהבורא עמדי, להגן עלי ולהביא הגנה לעולם הזה." כולנו חייבים להתעורר להתחיל לראות את עצמנו ולחיות את חיינו כמגני העולם הזה, וכשנעשה כך, נמשוך למטה את ההגנה לא רק עבור עצמנו, אלא עבור העולם כולו.