רובנו רוצים הרבה מאותם הדברים: להיות מאושרים יותר, להרגיש מסופקים, 
להרגיש שייכים, לאהוב ולהיות נאהבים.
אחת מהבעיות שמונעות מאיתנו לחיות חיים מלאים ומעורבים באמת היא הנטייה שלנו לחפש את האושר, המילוי וההצלחה מחוצה לנו במקום להסתכל פנימה לתוכנו – המקום שממנו כל אלה מגיעים באמת.
ובעוד שכולנו משתוקקים לתחושת שייכות, להשתלב, אנחנו צריכים להיות ערים לעובדה שהשתלבות איננה שייכות!
השתלבות תדרוש מכם פעמים רבות לשנות או להדחיק את האני האמיתי שלכם כדי לחקות אחרים.
בתיכון הייתי פופולרית. השתלבתי. דיברתי, התנהגתי והתלבשתי בהתאם לסטנדרטים הבלתי כתובים של ההמון הפופולרי ; לא הרשתי לעצמי להיות מוכרת בתור מי שאני באמת.
לא הייתי כנה באשר לתשוקות ולתחומי העניין האמיתיים שלי, וגם לא חשפתי שום חולשה או פחד שהיו לי. אלה לא היו המחשבות המודעות שלי. ומשום שהשתלבתי לא הייתי צריכה לחקור את עצמי או לשאול את עצמי אם הייתי מאושרת או להקדיש זמן למה שלתפיסתי היה בעל משמעות. מתוך הפחד לא להיות מקובלת לא עצרתי אפילו לשאול את עצמי מי באמת רציתי להיות.
שייכות, לעומת זאת, פירושה להגיע בתנאים שלכם עם הקול שלכם והסגנון שלכם. שייכות היא התחושה העמוקה של להתקבל בזכות מי שאנחנו באמת, עם הידיעה שאפילו תכונות האופי או הפגמים הגרועים ביותר שלנו לא יותקפו ולא ישמשו נגדנו על מנת לגרום לנו כאב.
יש מילה יידית עתיקה ekht או באדפטציה מודרנית יותר, echt. זה שם תואר ומשמעו "להיות אמיתי, להיות מקורי, להיות אותנטי".
כדי להיות שייכים באמת עליכם להתקבל בזכות מי שאתם. עליכם להיות echt. איך אנחנו יכולים להתקבל ע"י אחרים בצורה אמיתית וכנה אם איננו מקבלים את מי שאנחנו באמת במהות שלנו?
איך אנחנו יכולים להתנהג, לדבר ולחשוב בתיאום מושלם עם האני האמיתי שלנו אם באיזושהי רמה אנחנו לא באמת אוהבים את מי שאנחנו?
אנחנו רגילים לחפש מילוי בחוץ. המקובלים מלמדים שבכל סיטואציה בחיים יש היבט פנימי והיבט חיצוני ורק לעיתים נדירות, אם בכלל, הם זהים זה לזה.
ההיבט החיצוני הוא החיים – כל מה שאתם רואים, כל מה שאתם יכולים לגעת בו – העולם הגשמי שלנו.
וישנו גם ההיבט הפנימי, שהוא החיבור שיש לכולנו לאור הבורא.
בחיבור הזה אנחנו מוצאים את האני האמיתי שלנו, את הטבע הטוב ביותר שלנו, זה המקום שבוא אנחנו יכולים להזיז הצידה את כל הדאגות והאתגרים שלנו ולהתחבר מחדש למטרה שלנו ולודאות שלנו.
כשאנחנו מחוברים לטבע הפנימי והעמוק ביותר שלנו יש לנו ודאות מעל דעת, מעל ההגיון, שאנו נהיה בסדר. אנחנו סומכים על תהליך החיים על אף השליליות שאולי נחווה בעולם הגשמי ובכך נכיר את הקול הפנימי שלנו וניתן לו להנחות אותנו למקום שאליו עלינו להגיע.
ניתוק מההיבט הפנימי שלנו היא הסיבה שאנחנו עלולים להרגיש מחסור בקבלה העצמית שלנו, בין יתר הדברים. כולם נאבקו בקבלה עצמית בנקודה כזו או אחרת בחייהם. כשאנחנו מבזבזים זמן ואנרגיה באובססיה למה שאנחנו תופסים כפגמים אצלנו או תחומים שבהם אנו חווים חוסר כלשהו, או כשאנחנו מבלים את זמננו עם אנשים שרואים אותנו באור שלילי ומדגישים את הפגמים שלנו, אנחנו מעניקים כוח ומעצימים את התרמיות האלו והן ממשיכות לגדול ולנגוס בדימוי העצמי שלנו.
אבל הנה הסוד: אף אחד לא מושלם. אפילו לא אדם אחד. אתם זה מספיק, בדיוק כמו שאתם.
כשאנחנו מגיעים באמת להאמין שאנחנו זה באמת מספיק, החיים נפתחים לנו מפני שאנו מפסיקים לפחד מלהיות מותקפים על מי שאנחנו, מה שאנחנו חושבים או מה שאנחנו עושים.
אין משמעות הדבר שלא נהיה מותקפים, וזה גם לא אומר שלא יכאב לנו כשזה יקרה; הפגיעות בשלב הזה מכירה בסיכונים אך מקבלת שהגמול עולה בערכו בהרבה על הסיכון.
פגיעות מוגדרת כיכולת להיפגע רגשית או פיזית או להיות פתוח למתקפה או נזק.
חייבים להודות, שפגיעות במפורש לא נשמעת כמושג נעים. אפילו מבעית.
זה יכול להפנות את האנשים מהרצון להיות פגיעים, אבל הגמול על היותכם פגיעים הוא שעושה את זה למשתלם כ"כ! ההרגשה היא כמו להיות עטופים בשמיכה רכה מול אח בוערת בלילה גשום וקר. זה המקום שבו אתם רוצים להיות וזה מרגיש מושלם.
אחד מהרעיונות שאני מייעצת לעיתים תכופות מאוד לזוגות הוא לאפשר להם להיות פגיעים אחד עם השני.
והנה סוד נוסף: להיות פגיעים אינה בחירה. אתם כבר פגיעים בכל יום בחייכם. הבחירה היחידה שלכם היא כיצד אתם מתמודדים עם אותם רגעים בהם אתם מרגישים חשופים ונשפטים.
חלק מהאנשים מתמודדים עם אותם רגעים ע"י הכחשה, חוסר תחושה, או אפילו כעס .
העברתי שנים רבות בניסיון ליצור שלמות בכל היבט בחיי. משום שאם משהו מושלם, לא ניתן להתקיפו. אין שום דרך למתוח ביקורת על שלמות, משום ש…ובכן, זה מושלם!
ממש הקדשתי את עצמי לבניית חומות מגן מפני פגיעות ע"י רדיפה אחר שלמות.
כשלבסוף ראיתי מה אני עושה והבנתי שזה לא מביא לתוצאות הרצויות זה היה מגוחך.
להגיע למקום שבו יכולתי להכיר בהתנהגות שלי ולזהות מעין היא נובעת היה חתיכת מסע, אבל ההבנה היתה משחררת בצורה יוצאת דופן עבורי.
קבלה עצמית היא הבסיס והיסודות שעליהם מושתתים חיים מאושרים.
זו המתנה שאני רוצה להעניק לכל הילדים שלי. אני רוצה שהם יראו את הקבלה העצמית והאותנטיות שיש לי בחיים, ואני רוצה שהם ירגישו אהובים ונתמכים ב-100% בזכות מי שהם.
הילדים שלי ירגישו את החוזק והודאות של אהבתי גם בזמנים של כשלונות אקדמיים, פרצי גדילה מוזרים, הזדמנויות מוחמצות, וכל אכזבה שתבוא, כך שכשיתבגרו הם יידעו שאף על פי שאינם מושלמים, כמו שהם- זה יותר ממספיק.
מהכח אל הפועל:
האם יש היבט כלשהו באישיותכם שאתם מסתירים ומחביאים, בגלל הפחד שילעגו או ינדו אתכם?
אתם מעריצים בסתר את מיילי סיירוס? שרים שירים של אייר סאפליי במקלחת? אתם מפחדים לחלוק את חלומכם להיות פסנתרנים מקצועיים? שחררו את הפחד, היו פגיעים ותרגלו את אומנות היותכם echt… מי יודע מה יכול לקרות?
