באחד השיעורים הראשונים של ההורות עלינו ללמוד איך לשמור על קור רוח מול הילדים, ולא לאבד שליטה. כאשר אנחנו צועקים עליהם, מתעלמים מהם, נסגרים מבחינה רגשית, הופכים להיות ציניים ולועגים להם, פוגעים בהם מילולית וחלילה מכים אותם – הרי שאנחנו לא נמצאים בשליטה במערכת היחסים איתם. אנחנו למעשה מגיבים מתוך מצוקות היומיום ולא מתוך המקום המעצים שנועד לנו כהורים.
נכון, כולנו נופלים לא אחת למלכודת של תגובתיות, ומגיבים מתוך הנסיבות ולא מתוך ההיגיון, אבל זו לא הדרך הנכונה. היא פשוט לא עובדת. כשאנו מגיבים אנו מאבדים את השליטה על עצמנו, והילדים שלנו יודעים את זה. ברגע שהם מבינים שהם יכולים ללחוץ על הכפתורים שלנו, נדמה להם שביכולתם לשלוט בנו, והם צודקים! הם גם יכולים להרגיש שהם אחראים למגוון הרגשות שלנו, וזה עול כבד על כתפיו של ילד.
כשאנחנו נגררים לתגובה, אנחנו למעשה מוותרים על היכולת שלנו לנווט את הנסיבות. אנו מאבדים את ההשפעה שלנו. כאשר אנו נגררים לתגובה אנחנו בעצם מניחים לכל הדברים החיצוניים לקבוע עבורנו איך אנחנו מתנהגים. אז מה האלטרנטיבה? לעצור ולחשוב על מה שקורה, ואז להחליט איך אנחנו רוצים להתנהג. העיקרון הרוחני בעבודה כאן הוא הגבלה/צמצום. אין פירוש הדבר לדכא או להתכחש לרגשות שלנו, אלא ההיפך: לקחת אחריות על הרגע הזה ולא לתת לגורמים הסביבתיים לעשות את הבחירות במקומנו.
הצעד הראשון הוא לזהות באיזה אופן אני נגרר לתגובתיות? האם אני צורח? האם אני גורם לילד שלי לרגשות אשם? האם אני מתעלם מהילד שלי? כאשר אנו מתבוננים על השאלה מקרוב ובכנות, אנו מוצאים שהרבה פעמים אנחנו מגיבים באופן דומה שההורים שלנו נהגו להגיב אלינו.
בשלב הבא, אנחנו נזהה את המצבים המחלצים מאיתנו את התגובתיות הלא רצויה (ההתנהלות של הילדים בבית הספר, סביב השולחן, עם שיעורי הבית, הרגלי הסדר והניקיון שלהם ועוד). ברגע שזיהינו את הגורם, עלינו לבדוק עם עצמנו מדוע אנחנו מגיבים אליו באופן בעוצמה כזו. פעמים רבות ההתנהגות התגובתית לא קשורה לילדים שלנו, אלא נובעת מהבעיות שלנו עם עצמנו. למשל, אולי אני לא תפקדתי היטב בבית הספר ולכן אני רוצה שהילדים שלי יצליחו היכן שאני הצלחתי פחות.
לפיענוח של התובנות הללו יש ערך רב לגבי האופן בו אנחנו יכולים לנתח את ההתנהגות שלנו. וזה גם יכול לעזור לנו לשלוט בתגובות שלנו – ברגע שאנחנו בוחנים את האופן בו אנחנו מגיבים ויודעים מה גורם לנו להיכנס למצב של תגובתיות, אנחנו גם יכולים לנטרל את הדחף הזה.
לכן, כאשר אנחנו נקלעים למצב ש"מקפיץ" אותנו, עלינו להתאמן באיפוק ולהישאר רגועים. עלינו לקחת נשימה עמוקה, לנהל את ההתנהגות שלנו, לצאת מהחדר לזמן קצר, לבקש מהילד לחדול מהתנהגותו המתסיסה או לדאוג שבן הזוג ייקח את המושכות לכמה דקות.
עלינו לאמן את עצמנו ולהיות מסוגלים להחליף תגובה מיידית בהתנהגות החלטית ומודעת. עם הזמן ככל שנתאמן בשליטה בתגובתיות שלנו, נבחין שהתגובות הישנות שלנו, אלה המקובעות בתוכנו, מצריכות הרבה פחות מאמצים רגשיים ושאנחנו יעילים יותר במתן פתרון לבעיותינו עם הילדים.
יחד עם בני משפחתי, אני עובדת על הנקודות הללו בצורה מודעת מאוד ואני מוצאת שיש שינוי לטובה.
מאת מיכל ברג,
נשיאה ומנכ"לית של קרן רוחניות לילדים
אהבתם את המאמר? נסו את המאמר הזה של מיכל ברג.