להתחבר לנשמה היתירה שלנו באמצעות השמחה – קבלה עם מיכאל ברג

יעקב נקרא בתורה בשני שמות – יעקב וישראל. השם ישראל מייצג רמה גבוהה יותר מאשר יעקב.

 אור החיים, רב חיים בן עטר, שאל מדוע בפרשת "ויחי" כאשר התורה מדברת על שבע עשרה השנים השמחות של יעקב במצרים, היא מתייחסת אליו כאל יעקב במקום כאל ישראל. 
השם ישראל, מחוץ לרמה הרוחנית הנעלה שהוא מייצג, מציין את התקופות השמחות בחייו של יעקב. בכל פעם בה יעקב היה שמח, הוא נקרא ישראל, ובכל פעם שהוא היה עצוב, הוא נקרא יעקב. ואנו לומדים שיש שני חלקים לנשמה שלנו: לכל נשמה יש "יעקב" ו"ישראל". החלק הנמוך יותר של הנשמה שלנו, שאותו אנו חיים רוב הזמן, קרוי יעקב. החלק הגבוה יותר של הנשמה שלנו, המחובר לאור הבורא, קרוי ישראל. כאשר התורה מזכירה את יעקב וישראל, התורה למעשה מדברת עלינו – על החלק הנמוך של הנשמה שלנו שמרגיש עצבות ועל החלק הגבוה יותר של הנשמה שלנו שמרגיש שמחה ובאמת מחובר לאור הבורא. 

כאשר אנו אומרים שבשבת אנו מקבלים תוספת נשמה, פירוש הדבר הוא שיש לנו הזדמנות למשוך אלינו את החלק היותר טהור, היותר גבוה של הנשמה שלנו. הנשמה היתירה שבאה בשבת מחברת אותנו לשם ישראל, ולכן חשוב לנו להבין שאם אנו עצובים בשבת, נדחוף מאתנו החוצה את הנשמה היתירה, את החלק הנעלה יותר של הנשמה שלנו. זה היה נכון גם לגבי יעקב. הוא יכול היה לממש את החלק הגבוה יותר של הנשמה שלו רק כאשר היה שמח. 
אחת המתנות הגדולות של שבת היא שכאשר אנו שמחים, החלק המושלם של הנשמה שלנו, הנשמה היתירה, יכולה לבוא לידי מימוש. עם זאת, אם אנו עצובים או מדוכאים בשבת, הנשמה היתירה לא יכולה לרדת אל חיינו. 

מלמדים אותנו ששתית משהו חם מיד לאחר שבת עוזרת לנו בתיקון שלנו. ערב אחד לאחר שבת, מקובל גדול ישב במדיטציה, ואחד מתלמידיו הביא לו משהו חם לשתות. עיני המקובל היו סגורות, וברור היה שהוא שקוע במחשבות. לאחר שעה, המשקה התקרר. לכן הביא לו התלמיד שלו ספל אחר מלא במשהו חם לשתות. גם המשקה הזה התקרר. כאשר הביא התלמיד למקובל את הכוס השלישית ובה משהו חם לשתות, ראה שהמורה פקח את עיניו, ושאל אותו: "על מה חשבת?" 

המורה ענה, "כל ליל שישי, החלק המושלם של הנשמה שלנו יורד למטה אל העולם שלנו ויש תיקון; יש אור שהחלק הטהור של הנשמה שלנו מקווה ורוצה שיתגלה.כאשר השבת מגיעה לסופה, הנשמה הרגילה שלנו שואלת את הנשמה היתירה, את החלק המושלם של עצמנו, "האם השגתי משהו? האם תיקנתי משהו?" ואם התשובה היא כן, שני החלקים של הנשמה שלנו שמחים. אבל אם התשובה היא לא, שתיהן מתחילות לבכות. לכן לפעמים, כאשר הנשמה היתירה עוזבת לאחר שבת, היא עוזבת עם כאב עצום מפני שלא עשינו שום תיקון בשבת. אם היית יכול אי פעם לשמוע את הבכי של הנשמות, לא היית יכול למחוק את הקול הזה ממוחך, מפני שיש בו כאב איום ונורא."

המקובל המשיך להסביר לתלמיד, "כל שבת, באמצעות החיבור שלנו לנשמה היתירה שלנו, ניתנת לנו היכולת לעשות תיקון. ואם אנו לא מרגישים או לא מעוררים את השמחה ואת הציפייה הזו, החלק המושלם של הנשמה שלנו, הנשמה היתירה, עוזב. לכן רק באמצעות שמחה – בשבת ואפילו במשך השבוע – אנו יכולים למשוך אלינו חלק קטן של החלק המושלם של הנשמה שלנו. ובמהלך השבוע, אם אנו עצובים, אנו מסלקים מאתנו את החלקים האלה של הנשמה היתירה, את החלקים האלה של הנשמה המושלמת שלנו." 

למרבה הצער, רבים מאתנו כה מנותקים משני החלקים של הנשמה שלנו, שאחרי השבת אנו לא שומעים ולא מרגישים שום דבר. אבל הלימוד מהסיפור הזה הוא שכל שבת, ניתנת לנו הזדמנות עצומה לתקשר עם המציאות המושלמת שלנו, אם החלק המושלם שיש לכל אחת ואחד מאתנו. 
לכן, המושג הזה על יעקב וישראל הוא בעצם עלינו. אנו לא יכולים להיקרא "ישראל" אם אנו לא מחוברת לחלק המושלם של הנשמה שלנו. הלימוד כאן הוא שעלינו להבין את חשיבות השמחה; בוודאי בשבת, אבל גם במשך השבוע. כאשר אנו מבינים זאת ברמה עמוקה יותר, אנו יודעים שאנו לא יכולים לעשות שום תיקון אלא אם נתחבר לחלק המושלם של הנשמה שלנו, אנו לא יכולים לעשות שום תיקון כשאנו עצובים. 
ניתנה לנו המתנה של פרשת ויחי כדי להתחבר לרמה של ישראל, ולהבין שאם אנו רוצים לעשות איזה שהם תיקונים, אנו חייבים להיות שמחים באמת. 

לקחת על עצמנו את כאבם של האחרים

שבת "ויחי" זו שבת מלאת תובנות ועוצמה מסיבות רבות; החשובה בהן היא שזו השבת היחידה בשנה שבה מתגלה כל אור המשיח ואור גמר התיקון.  
יעקב רצה לשתף את ילדיו במה שיתרחש באחרית הימים, אבל הוא ידע שהוא לא יכול לעשות זאת באופן ברור, לכן הסתיר אותו בתוך הסיפור של "ויחי".  לכל הברכות שאנו קוראים ב"ויחי" יש בוודאי פירוש מילולי, אבל חשוב מזה, האור האמיתי של המלים האלה הוא התגלות של מה שיתרחש בזמן של גמר התיקון. לכל אחד מאתנו יש הזדמנות השבוע הזה להתחבר לסוף הכאב, הסבל והמוות – ואנו עושים זאת באמצעות הפרשה הזו, באמצעות הטוטליות של האור שיעקב גילה בשבת הזו.  

המילה הראשונה בפרשה היא "ויחי"; התורה אומרת שיעקב חי במצרים במשך 17 שנים, לא שהיה במצרים 17 שנים. אנו יודעים ששום דבר בתורה אינו מקרי, אם כן מה משמעות הדבר? הזוהר מסביר שהמילה הראשונה, "ויחי", מציינת שלפני הנקודה הזו, חיי יעקב לא היו באמת חיים. כשחי בארץ ישראל, חיי יעקב היו מלאים בכאב ובעצב. רק כאשר ירד למצרים בשבע עשרה השנים האחרונות של חייו וראה שבנו יוסף הוא משנה למלך פרעה וראה את ילדיו ונכדיו – את כל שבעים בני משפחתו – רק אז חווה באמת שמחה. 

יעקב היה מחובר בעקביות לאור הבורא והיה טהור יותר כמעט מכל אדם שחי אי פעם, אז מדוע היה שרוי בכאב במשך כל אותן שנים של חייו? רב יצחק לוריא, הארי, אומר שמאה שלושים השנים הראשונות של חייו היו השנים בהן תיקן יעקב את חטאו של אדם הראשון. אחת התופעות הפיזיות של תהליך התיקון הזה היא כבדות, עצבות וחוסר מה שנקרא "חיות" – התלהבות או חיים. ומאחר ויעקב לקח על עצמו לתקן את הנזק שעשה אדם, היה עליו לקחת על עצמו גם את ההתממשות של הנזק הזה. כל בוקר כשקם יעקב, היה עליו לבחור, והוא בחר בכאב. הוא בחר להמשיך את התיקון של אדם. הוא ידע שעד שלא ישלים את התיקון הזה, הוא לא יוכל לחוות את השמחה שנועדה לו. לכן אומר הזוהר שבמשך מאה שלושים השנים לא היו לו חיים. רק כאשר ירד למצרים, לאחר שסיים את התיקון של אדם, היו לו חיים. 

עבור יעקב, כל מה שחווה עד הזמן בו נכנס למצרים לא היה שלו. שום דבר מהכאב, שום דבר מהחושך, שום דבר מהתיקון לא היה שלו. שום דבר מהכאב לא התייחס לעבודה שעשה באופן אישי. מכיוון שמאה ושלושים השנים הראשונות של חייו הוא היה שרוי בכאב בגלל אדם, והוא היה שרוי בכאב עבורנו. עלינו להבין שכל הקשיים שבחיי יעקב – עשו רצה להרוג אותו, לבן רימה אותו, יוסף נמכר לעבדות והופרד ממנו במשך כל אותן שנים – לא התרחשו בגלל יעקב. כל האירועים האלה התרחשו מפני שיעקב התעורר כל בוקר ולקח על עצמו את הכאב של אדם. ברגע שיעקב סיים את התיקון, הבורא אמר, "זהו זה, יעקב, עשית את זה. אין יותר כאב שעליך לקחת על עצמך." ואז יכול היה יעקב לחיות את שבע עשרה השנים הבאות עבור עצמו. 

הכאב והסבל שאנו חווים היום הם בוודאי אפילו לא עשירית האחוז ממה שהם היו יכולים להיות, אם יעקב לא היה עושה את התיקון של אדם. במשך 130 שנים היה עליו לשאת כאב וחושך איומים כדי שיוכל לסיים את התיקון הזה. אנו מסתכלים על עצמנו ולפעמים, מתוך בורות, לא מבינים מדוע דברים מתרחשים. אנו חושבים, "אני עושה כל כך הרבה עבודה טובה. איך זה יכול לקרות?" אנו חייבים להבין שמה שאנו עושים לא מתקרב להישגים הרוחניים של יעקב, וכל כאב שיש לנו, אינו מתקרב בשום צורה לכמות העצומה של הכאב שיעקב חווה. 

חלק מהעבודה הרוחנית שלנו צריך לכלול לקחת על עצמנו את הכאב של אחרים. אנו צריכים לשאול את עצמנו: "כמה כאב אני מוכן/נה לקחת על עצמי כדי לעזור לאדם אחר?" אותה רמה שבה אנו מוכנים לקחת על עצמנו את הכאב הזה ולעזור לו בתיקון שלו, זו הרמה שנשיג אנחנו בתיקון שלנו. אנו לא מדברים כאן על לשבת ולכוון על כאבו של אדם אחר ולהפנים אותו. כשאנו יושבים בנוח ונותנים עצה ועזרה לאחרים, אנו אולי משיגים משהו, אבל אנו לא באמת יכולים לתקן את עצמנו או לעזור לאחרים לתקן את עצמם…לא עד שנהיה מוכנים למעשה לקחת על עצמנו במידה מסוימת את הכאב שלהם. 

כשאנו פותחים את הדלת הזו, אנו יכולים להיבהל מפני שאנו לא יודעים מאין הכאב יגיע. ועדיין עלינו להיות מוכנים לקחת אותו כדי לעזור בתיקון של אחרים. ומכיוון שזו השבת שבה מתגלה כל אור המשיח וכל האור של גמר התיקון, כל אחת ואחד מאתנו, כאשר אנו שומעים את קריאת התורה, יכולים להתחבר לגמר התיקון. אנו גם יכולים לגשת להתגלות הגדולה הזו בכך שנעורר בתוך עצמנו את הנכונות לקחת על עצמנו את כאבו של אדם אחר ולעזור לו לגמור את התיקון שלו. כאשר אנו מתחברים לאור של יעקב בפרשה הזו, כאשר יש לנו המודעות הזו, אנו כולנו יכולים, בעזרת השם יתברך, להביא גילוי עצום של גמר התיקון ואת אור המשיח אל העולם הזה.