תוך זמן קצר, פרצו החיילים לתוך החנות, חרבותיהם מונפות בידיהם, צועקים: "אנו יודעים שהמלך מסתתר כאן!". הם נעצו את החרבות שוב ושוב בערימת הבגדים והחטיאו את המלך אך במעט. כאשר העלו חיפושיהם חרס, הם עזבו בזה אחר זה ויצאו לחנות הבאה.
כאשר יצא המלך מתוך ערימת הבגדים, אמר לחייט הזקן: "תודה לך. הצלת את חיי. לכן, אני רוצה להעניק לך שלוש משאלות". החייט הפשוט, מופתע ונרגש, השתהה לרגע לחשוב ואז אמר: "דבר ראשון, כאשר יחזור השלטון לידיך, אני מבקש כי תכריז על יום החייט הלאומי. שנית, אבקש לשלם סכום כפול לכל חייט בממלכה. ושלישית…", הוא עצר לרגע לפני שהמשיך, "אני חייב לומר שאני סקרן. אני חייב להבין דבר מה: כיצד אתה, המלך, הרגשת כאשר ניסו אנשים אלו להרגך?"
"יבוצע", הכריז המלך, ובמילים אלו, עזב את חנותו של החייט.
המרד נכשל והמלך שב לכס מלכותו. הדבר הראשון, כחלק מהסדר החדש שהנהיג, היה הכרזה על יום החייט הלאומי ובנוסף ציווה שכל החייטים בממלכה יתוגמלו בשכרם בסכום כפול. אז ציווה שהחייט ייאסר ויובא לגרדום. החייט אחוז הבהלה והבלבול, לא היה מסוגל להעלות על דעתו כיצד ומדוע הוא זוכה ליחס גרוע כל כך. הלולאה נכרכה סביב צווארו של החייט, אך רגע לפני שהונף המנוף, התערב המלך וצעק: "שחררו אותו!". החייט הובל אל מול פני המלך, רועד עדיין מפחד. כשנפגשו עיניהם, אמר בשקט המלך: "כעת התמלאה המשאלה השלישית שלך. כעת אתה יודע כיצד זה מרגיש".
מוסר ההשכל של סיפור זה הוא, שאנו חושבים כי אנו יודעים מה עוברים אחרים, אך לא נדע באמת, עד הרגע בו נהיה בנעליהם. לכן, כשעומד מולנו אדם קשה, ננהג בחוכמה אם ננהג בחמלה ובקבלה.
בואו נודה בכך. כולנו בשפיטה. אנו מעיפים מבט אחד באדם ואנו שופטים – לפי צורת הלבוש, לפי צורת ההליכה, לפי צורת הדיבור. הבעיה היא שלפעמים אנו מלאים כל כך בשפיטה, שאין אנו מותירים מקום לאהבה. אנו כל כך מלאים בעצמינו – במי שאנו חושבים שאנחנו, במה שאנו מאמינים שמגיע לנו – שאין אנו מותירים מקום לאחרים ואין אנו מותירים מקום לבורא.
השבוע, הבה נזכור שצמיחה רוחנית אמתית, מתרחשת כאשר אנו מגבירים את ההזדהות, את היכולת שלנו להרגיש בכאבו של הזולת. כיצד? בכך שאנו פותחים את ליבנו לאכפתיות, במקום את מוחנו לשפיטה. אחרי הכל, הטוב נמצא ברבים מהרעים ביותר שבתוכנו וכל כך הרבה מהרע נמצא בטובים שבתוכנו, שכופה עלינו לזהות את הפגמים בזולת.