במובן המילולי, פרשת שמיני עוסקת בפסגת האור שנגלה בעקבות העבודה של בני ישראל ומשה בבניית המשכן.
הפרשה פותחת במילים: "ויהי ביום השמיני ומשה קרא לאהרן, בניו וזקני ישראל…".
לאחר שהקימו את המבנה הפיזי, המשיך משה לעבוד לבדו במשכן למשך שמונה ימים נוספים ולאחר מכן, קרא לאהרן, לבניו ולזקני ישראל להשתתף עמו במלאכה.
משה ואהרן חוו קושי רב לפני שאור הבורא נגלה והשתכן במשכן. עם זאת, דבר נוסף קרה, מאורע שאם נבחן את המשמעות המילולית שלו, נחשוב כי מדובר בדבר הנורא בעולם שהורה יכול לחוות, אולם כאשר אנו מבינים את המשמעות האמיתית של מה שארע, אנו זוכים בתובנה שונה וחדשה לחיים.
רובכם כבר מכירים, ברמה כזו או אחרת, את הלימוד שאני עומד להציג, ויחד עם זאת, כולי תקווה, המתנה של שבת שמיני תהפוך את הלימוד הזה לחלק מנשמתנו.
התורה מספרת שאחרי שהשכינה נשארה במשכן, שניים מבניו של אהרן, נדב ואביהוא, נכנסו למשכן ומתו. ואז נכתב בתורה: "…ואהרן שתק". המקובלים מספרים שלא בלבד שאהרן שתק, הוא גם התמלא אושר. איך זה יתכן? בניו עכשיו עזבו את העולם!
הסיבה היחידה הגורמת לנו לתחושת כאב, פחד או דאגה נעוצה בכך שאיננו מחוברים, או לא רואים, את התמונה הגדולה.
הבה נתבונן במה שקרה במשכן מנקודת מבטו של אהרון – שהוא אדם בעל חזון המבורך ביכולת לראות את התמונה הגדולה.
הזוהר מסביר ששתי הנשמות הללו, נדב ואביהוא, היו שתיי נשמות מגדולות הדור ושהיום השמיני היה נקודת התעלות מהעצומות ביותר בהיסטוריה שהעולם כולו השיג.
ברגע בו עזבו השניים את העולם, נגלה לאהרן, אביהם, שלנדב ואביהוא הייתה בחירה: להישאר בעולם הזה ולהיאחז בחיים, או להכין את נשמתם למשימה משמעותית הרבה יותר. ולכן, ברגע שנשמותיהם של נדב ואביהוא בחרו לעזוב את העולם, פירוש הדבר מבחינת אהרון שהם טיפסו מעלה-מעלה במדרגות הרוחניות.
הפירוש מסביר שנשמותיהם עלו גבוה כל-כך, עד שפגשו בנשמה של פנחס אשר עזבה את העולם כאשר פנחס הרג את כוזבי וזימרי. יחד, הנשמות הללו שבו לעולם בדמות נשמתו של אליהו הנביא. שילוב שלוש הנשמות, של נדב, אביהוא ופנחס – יצר את הגילוי הכי עצום להסרת כאב, סבל ומוות מן העולם.
אילו הייתה לנו היכולת לראות מה באמת התרחש בנשמותיהם של נדב ואביהוא ברגע עזיבת העולם, כפי שאהרן הצליח ראה, היינו מבינים שאין כאן כאב.
הסיבה שאנו חשים כאב כאשר מישהו נפטר היא משום חוסר החיבור שיש לנו למה שמתרחש עם נשמתו של אותו אדם, ברגע שעזבה את העולם.
כיוון שעזיבת האדם את העולם פירוש הדבר שאנחנו לא יכולים לראותו או לדבר עמו יותר, הרי שמוטבעת בנו תחושת חיסרון בקשר עם הנשמה. אולם לאהרון, בניגוד לבני אדם אחרים, הייתה היכולת לראות את נשמותיהם של נדב ואביהוא, ולמעשה הוא לא נפרד מהם לרגע גם כאשר עזבו את העולם. אהרן, למעשה, יכול היה להמשיך ולהבחין במעשיהם ולדבר עמם לנצח.
מתוך הבהירות המוחלטת המאפיינת את מחשבתו של אהרן, הוא ראה את נשמותיהם מתעלות ומתכוננות להיות צינור ל"בילע המוות לנצח", להסרת מוות לנצח מהעולם.
משום שלאהרן היתה אפשרות לראיה בהירה של המצב, הוא מעולם לא איבד את הקשר עם בניו. הוא ראה שהתהליך שהנשמות עברו לא היה שלילי או כואב, אלא תהליך הכנה להפיכת הנשמות לצינור לאור, בדמות אליהו הנביא. יתרה על כן, אהרן הגיע לרמת אושר עילאית שמעולם לא חווה, משום שלאחר שעזבו את העולם היה מחובר לבניו באופן עוצמתי יותר. אהרן הצליח להתחבר לאושר אמיתי ולראות לְמה התכוננו הנשמות של בניו.
רובנו לא מגיעים לרמה הרוחנית של אהרן, ולא רואים את הדברים באופן הבהיר שבו הוא ראה אותם. בגלל זה, אנחנו מרגישים כאב או פחד נוכח מעבר הנשמה לעולם הבא, נוכח המוות. אם היה לנו את החיבור לתמונה הגדולה, לחזון בשלמותו, היינו כאהרון.
אנו נמשיך ונחווה כאב בחיינו, כל עוד לא נדחף עצמנו להתחבר לחזון הזה ולהבין אותו בשלמותו. כאשר נשאף לחזון הזה, נצליח לרכוש את בהירות המבט שמאפיינת את אהרון, ואת היכולת להבחין בתמונה הגדולה. נוכל להגיע לנקודה שאהרן נמצא בה בפרשת שמיני, שבה אין כאב ואין פחד.
הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו, 1707-1746) נותן דוגמא טובה להבדל בין מישהו שמחובר לחלוטין לבהירות, לבין מי שאינו מחובר: לדבריו, האחד משול למי שמתבונן ממעוף הציפור על מבוך גדול ומפותל ומסוגל לאתר בבהירות את נקודות הכניסה והיציאה ולעומתו מי שנמצא בתוך המבוך ואינו מסוגל לראות את כל המבוך ופיתוליו ולכן אובד בדרך, או נתקע.
הרשו לי לחלוק עמכם כלי שימושי שאפשר לאמץ כדי להשיג את הבהירות ואת ראיית החזון בשלמותו. במהלך חיינו, לרוב, במהלך אירועי יום-יום קטנים, מתרחשים דברים שנראים לנו בלתי הגיוניים: "הוא עשה לי את זה", "היא התנהגה ככה", "זה קרה או משהו אחר קרה…"
לא מדובר באירועים הגדולים, אלא בתקריות שאנו חווים 20-30 פעמים ביום. התגובה שלנו לתקריות אלה יכולה להעיד האם אנחנו בדרך לראות את החזון בשלמותו או לא.
עלינו להגיע למצב שכאשר משהו קורה, או כאשר מישהו עושה דבר מה שמכעיס אותנו, נצליח להבין שמדובר במשהו שהתרחש לטובתנו הגבוהה ביותר, ושמעל לנקודת המבט שלנו פרושה תמונה גדולה יותר. כאשר נשמח עם מה שקרה, ונבקש שהקבלה שלנו את הדברים תחבר אותנו לתמונה הגדולה יותר, נגיע בסופו של דבר לנקודה בה נתחבר לחזון בהתגלמותו בכל רגע נתון; לנקודה בה אין פחד, כאב או דאגה.
בשבת הזו עלינו לבקש את החיבור הזה ואת הבהירות המושגת מיכולת להבחין בתמונה הגדולה, פשוט מפני שלמעשה, אין לנו ממש ברירה.
הרצון להגיע להבנה הזו צריך להפוך להיות העבודה הרוחנית היום-יומית שלנו, כדי שחיינו, ברמה כזו או אחרת, לא יכילו כאב, פחד ודאגות.
השבוע, כאמור, נוכל להתחבר למתנה עצומה שתוכל לסייע לנו להגיע למצב הזה, מתנה שאהרן מעניק לנו – היכולת לראות באמת את התמונה הגדולה.
ברכות ואור,
מיכאל ברג