רובנו שמענו על המלים רבות העוצמה שאמר האפיפיור פרנסיס ברחבת הוותיקן. רדיו הוותיקן סיכם זאת כך: "האפיפיור אמר ש'לעשות טוב' הוא עיקרון שמאחד את כל האנושות, מעבר לשוני בין אידיאולוגיות ודתות, ויוצר את 'תרבות המפגש' שהיא בסיס השלום.
זה רעיון שנשמע מלכתחילה די פשוט. אחרי הכל, מי מאתנו אינו רוצה לתמוך באחדות, שלום וגאולה אישית? מי אינו רוצה לסיים את השנאה והכאוס שקיימים בעולם, בין אם זה בין אחים, חברים, אנשים או עמים? אבל השאלה האמיתית היא איך אנו יכולים לגרום לזה להתרחש?
כדי לענות על השאלה הזו, אני מאמינה שעלינו קודם כל לשאול את עצמנו את השאלה הגדולה: מדוע אנו צריכים לעבוד עבור השלום מלכתחילה? האם יכולים הרעיונות של "אחדות" ו"עשית מעשים טובים" להיות משהו שמעבר למושגים נחמדים ומוסריים?
באופן מעניין למדי, רעיון הפלטפורמה האוניברסלית שעליה יכולה כל האנושות להתאחד הוא גם הבסיס ל"רוחניות עולמית", מונח שנוצר בידי הרב אשלג, מייסד המרכז לקבלה.
העיקרון המכונן של החיים, על פי הפרדיגמה הזו, הוא שבתוך כל אחת ואחד מאתנו – בלי קשר לדת, גזע, לאום, נטייה פוליטית, אמונה או אופן הפולחן – קיים אור הבורא.
האחריות שלנו היא להגיע למקום בתוך המודעות שלנו שבו אנו רואים ומכבדים את האור הזה בכל בני האדם.
אחד המקובלים הגדולים ביותר בכל הזמנים, הארי, רבי יצחק לוריא, אומר שכולנו מחוברים, בדיוק כפי שכל אברי גוף האדם מחוברים. לכן כאשר אנו מתייחסים אל אדם אחר כאילו הוא פחות מאתנו, זה כאילו חלק אחד של הגוף שלנו – היד שלנו, למשל – מרגיש נעלה על אבר אחר – הרגל שלנו, ואנו כמובן יודעים שהדבר אינו כך כלל וכלל. לכל אבר בגוף שלנו יש תפקיד מסוים וכל האברים חייבים לעבוד יחד כדי להבטיח את הבריאות והחיות של הגוף השלם. כדי להבין זאת ברמה עמוקה יותר, אביא כאן לימוד קבלי בסיסי המסביר איך התחיל הכל:
"בתחילה, היה קיים מה שהמקובלים מכנים "עולם אינסוף" – מלא באור האינסופי של הבורא, מוצף ועולה על גדותיו בשפע. עולם אינסוף זה היה מקור כל שלום, אהבה, בריאות, פרנסה, רווחה, ומילוי אמיתי. טבעו של הבורא הוא נתינה אינסופית. אבל בעולם אינסוף, לא היה אף אחד שעמו יוכל הבורא לחלק את שפעו. לכן יצר הבורא כלי – האנושות – שטבעו היה רצון לקבל. היה איזון מושלם – האור נתן והכלי קיבל.
אז התרחש שינוי עמוק. אנו יודעים שבכל יצירה אנו יכולים למצוא את מהות היוצר. למשל, אנו מבחינים בהבדל בין מונה וואן גוך מפני שניצוץ המהות של כל צייר קיים בציור שלו. לכן, בתוספת לרצון לקבל, הכיל כלי האנושות גם את רצונו של הבורא לתת, ליזום וליצור.
ספוג בטבעו של הבורא, הרגיש הכלי בלתי ממומש כתוצאה מהשפע שהמשיך לקבל כל הזמן. כתוצאה מכך, בחר הכלי לצאת מגן עדן כדי למצוא את דרכו למימוש עצמי. למעשה, החליט הכלי, "אני לא רוצה לקבל יותר עד שאוכל גם אני לתת."
נשמע בלתי אפשרי? אולי בהתחלה. אבל כפי שאמרתי קודם, אולי לא אוכל לשנות את העולם, אבל אני יכולה לשנות את עצמי. וכשמיליוני "אני" ישתנו, יחד נוכל לשנות את העולם.
אהבה ואור,
קרן