שוב ושוב נאמר לנו שאנשים מאושרים נוטים לחלות פחות. המדע אומר שמערכת החיסון היא הכל וחלק מהדברים שמחזקים אותה הוא אושר ואיזון.
אנשים מאושרים מרוצים ממה שהם ומהמקום שבו הם נמצאים מפני שהם מחוברים לאהבה האינסופית שקיימת בפנים והם מסוגלים לחלק את האהבה הזו עם אחרים.
אומללות, מצד שני, קשורה קשר הדוק לקנאה, שיוצרת הפרדה ומשאירה חלל ריק. כאשר אנו מקנאים, אנו כל הזמן מחפשים משהו שאין לנו. אבל בכל פעם שבה אנו עושים זאת, אנו מנקבים את "שכבת האוזון" האישית שלנו, וכשיש בה מספיק חורים, אנו מוצאים את עצמנו בסופו של דבר בחוסר הרמוניה בין הגוף, השכל והנשמה שלנו.
האם זה אומר שכדי להיות רוחניים אנו חייבים לעולם לא לקנא או לא להיות אומללים בגלל מצבנו בחיים? כמובן שלא. כולנו נתקלים בשליליות ומוטרדים בגללה. זה תנאי נתון. אחרת היינו מלאכים ולא בני אדם.
מה שחשוב, עם זאת, הוא מה שאנו עושים עם המחשבות האלה. האם אנו מאפשרים להן לשלוט בנו? או שאנו מוכנים להתמודד אתן ולומר לעצמנו:" למרות שהמחשבות והרגשות האלה גואים בתוכי, אני מסרב/ת להקשיב להם. אני רוצה לראות את האור שאני יודע/ת שקיים בכל אדם. הרצון שלי להתחבר לבורא גדול יותר מאשר הרצון שלי לקבל מה שאני רוצה מהמצב הזה."
למרות שנראה כאילו אנו חיים בעולם של חוסר ושל הגבלה, בו בזמן קיים בתוך כל אחת ואחד מאתנו ניצוץ בורא. אם אנו יכולים להתחבר לניצוץ המושלם הזה באמצעות הכלים הרוחניים, כמו תפילה, מדיטציה ונתינה, אז אנו יכולים גם להתחבר להרמוניה ששוכנת בבסיס כל בריאה.