"ביום הראשון של סוכות, מתחיל קו ימין של זעיר אנפין לנוע לקראת מלכות כדי לחבק אותה. זו המשמעות הסמויה של הפסוק "וימינו תחבקני" [שיר השירים ב’ ו’]. אז כולם מאושרים וכל הפנים שמחות. יש שמחה במזיגת מים טהורים על המזבח, בשמחת בית השואבה. כי בסוכות האנשים צריכים להיות שמחים בדרכים שונות. זה מצד הימין, מכיוון שהיכן ששוכן קו ימין, כלומר חסדים, חייבת להיות שמחה בכל." הזוהר, פינחס
סוכות הוא זמן החסד, הרחמים והשמחה. עכשיו לאחר שניקינו את הרצון לקבל לעצמו בלבד עם העבודה שעשינו בראש השנה, אנו יכולים להתחיל בבניית הרצון לא לעצמו בלבד, אלא כדי לתת, ההיבט של עצמנו שקרוב יותר לבורא. זו מטרת סוכות וזו הסיבה לכל ההיבטים של החג העשיר והשמח הזה. הכלים שאנו משתמשים בהם בסוכות: הסוכה עצמה, ארבעת המינים, ניסוך המים, כולם חלק מתכנית הבורא להעניק לנו את היכולת לבנות עתיד הרמוני.
הלולב מייצג רחמים, חסד. מחזיקים אותו ביד ימין, כי ימין הוא צד הנתינה, קו ימין. הערך המספרי של לולב הוא 68, וכשאנו מוסיפים לו את 4 ימי ההכנה מיום כיפור ועד סוכות, אנו מגיעים ל-72, ע"ב שמות הבורא, כלומר שכשאנו נותנים אנו יכולים למשוך את כל כוח האור הקדוש. אנו לא מניחים את הלולב על השולחן, הוא תמיד עומד זקוף, תמיד מושך אנרגיה. זה מזכיר לנו שהיכן שיש רחמים, היכן שיש נתינה או נדיבות, בדרכים גדולות או קטנות, יש זרם תמידי של אנרגיה מהעולמות העליונים לעולם שלנו.
האתרוג מייצג אנרגיה שונה. לעתים קרובות אנשים מחפשים אתרוג יפה, מפני שהאתרוג מייצג את העולם הפיזי של מלכות. זה המימד של מלכות; מה שמיועד לי. זה הכלי שמחזיק את כל האור הזוהר.
כשאנו מתפללים בסוכה, אנו שמים את הלולב ואת האתרוג ביחד, לייצג את האחדות של שני ההיבטים האלה, אחדות שהיא, אחרי ככלות הכל, מטרת הבריאה: הלולב מייצג את תכונת הנתינה של הנשמה, והאתרוג מייצג את הגוף, המקבל. אנו לא יכולים לעשות את העבודה שלנו בגוף בלי נשמה, וגם הנשמה לא יכולה לעשות את העבודה שלה בלי גוף; ביחד יש לנו חיים. ועדיין
מבחינת האנרגיה, הלולב חזק יותר מהאתרוג, בדיוק כפי שרצון הבורא לתת לנו טוב אינסופי חזק יותר מאשר הרצון שלנו לקבל אותו.
סוכות גם נותן לנו מנהג שנקרא ניסוך המים, או שמחת בית השואבה, ביום השישי של החג. בתקופת בית המקדש, נשאבו מים מתוך הבאר ונשפכו על המזבח בבית המקדש. לכן טיב התקשורת הזו הוא לשאוב ולשפוך מים. גם התקשורת הזו ממשיכה את מוטיב הבאת כוח החסדים אל תוך עצמנו. נאמר שמי שעושה את התקשורת הזו צריך לעשות אותה בשמחה גדולה, שתמשוך לחייו אושר והגנה מפני תלאות החיים.
כשאנו חוקרים ובודקים כל פעולה שאנו עושים בסוכה, אנו רואים שהחלון הזה בזמן, ביחד עם המודעות והטכנולוגיה, מאפשרים לנו את היכולת למשוך את החלק האלוהי ביותר של עצמנו אל תוך יריעת מהותנו, למלא את עצמנו ביכולת להיות שונים ממה שהיינו בעבר. אנו עלולים להיות פגיעים וכאובים אחרי כל עבודת טיהור השליליות שעשינו בחגים הקודמים, ועכשיו הוא הזמן שבו הבורא כאילו אומר לנו: "אעשה לכם מקום בתוכי שבו תוכלו תמיד להרגיש בטוחים".
התורה אומרת לנו שכאשר בני ישראל יצאו ממצרים הם הלכו מעיר שנקראת רעמסס לסוכות. יש האומרים שהבורא סיפק את ההגנה הזו לאנשים עם סוכות פיסיות, ומכאן שמו של החג, בעוד אחרים אומרים שהאנשים היו מוקפים בענני הכבוד: אחד מתחת לרגליהם, אחד מעל ראשיהם, ארבעה חיבקו אותם מכל צד, ואחד הנחה אותם בדרכם. אנו יודעים שמבחינה קבלית שני הפירושים קרוב לוודאי נכונים, מכיוון שאחד מייצג מה שהתרחש במישור הרוחני בעוד השני מייצג את המימוש הפיזי שלו.
ביום ה-15 [ט”ו] של חודש תשרי, התחיל עם ישראל את בניית המשכן. המשכן היה המקום שבו הבורא התחייב לשכון כאן, על פני אדמות, להצטרף לאנושות. בסוכות, גם אנו מתחייבים לשכון עם הבורא, לעזוב את הבתים שלנו, את הנוחות הפיזית שקוראת לנו, את פרעה שמנסה לגרום לנו לחזור לרעמסס. הסוכה היא המקום שיזין אותנו, שיביא אותנו למקום של אנרגיה לכל השנה. היא כמו בטן הלוויתן, שבה שכן יונה לבטח במשך שלושה ימים ושלושה לילות כדי להגיע אל ייעודו. בסוכה, אנו טובלים באור כדי לצאת ממנה חזקים יותר ומחוברים יותר למהות הקדושה שלנו. זה לא הצל הרגיל ששומר עלינו מפני השמש בסוכה הרגילה, אלא הצלם שמגן ומסוכך על הנשמה שלנו.
החכמה שבחג הסוכות היא טכנולוגיה מפורטת כל כך שנוכל לבלות שנה שלמה בלימוד והכנה ועדיין יהיה לנו הרבה מה ללמוד. לכן לאלה מאתנו שאינם תלמידי חכמים גדולים, שרוצים להתחבר למהות הטהורה ביותר של החג, אני מאמינה שהסיפור היפה והנוקב הזה יוכל לעזור לנו לזכור מה חשוב באמת.
פעם היה איש עני מאוד עם לב פשוט מאוד ועם רצון גדול מאוד להתחבר חיבור חזק מאוד לסוכות. הוא רצה לקנות את האתרוג היפה ביותר שיוכל למצוא, זה שיביע את האהבה וההערכה לבורא על כל הברכות שנתן הבורא לו ולמשפחתו.
הדבר היחיד בעל הערך שהיה ברשותו היו התפילין שהוריש לו אביו המנוח. כשהתחיל החג, הוא ידע שלא יצטרך את התפילין למשך תשעה ימים, ולכן החליט למכור אותו. הוא היה בטוח שכשיגיע הזמן הוא ימצא כבר דרך לקבל את התפילין שהוא צריך. לכן הוא מכר את התפילין שלו וקנה את האתרוג היפה ביותר שיכול היה למצוא.
כשסיפר לאשתו על הקניה החדשה והקדושה הזו, היא רתחה מזעם. "איך יכולת לעשות את זה למשפחה שלך? אנחנו בקושי יכולים לקנות אוכל לילדים שלנו ואתה לוקח את הכסף ממכירת התפילין וקונה בו אתרוג?" ומרוב כעס זרקה את האתרוג על הרצפה, הפיטם המושלם שלו נשבר לגמרי, והנזק היה בלתי הפיך.
בעלה, שבור לב ממראה האתרוג, שקל את העניין בכובד ראש. "אין לי תפילין", הוא חשב, "אין לי אתרוג, אבל עדיין יש לי אהבת הבורא. והדבר הכי חשוב שאני יכול לעשות כדי לחגוג את האהבה הזו הוא להתנהג כמו הבורא, ולהראות לאשתי אהבה ולא כעס."
בתוך הסוכה הפיזית, ובתוך הסוכה הרוחנית שמקיפה את הנשמה שלנו בזמן הזה, הדבר החשוב ביותר שעלינו לזכור הוא מודעות אוהבת, מפני שכאשר נעשה כך, תהיה לנו הרמוניה עם חברינו, נגדיל את יכולת הלב שלנו לאהוב אנשים, ונביא את כל האנושות לחסות בצל מעטה ההגנה של ענני הכבוד.
כשאנו נכנסים לסוכה הקוסמית, שתעטוף אותנו במשך שמונת הימים הבאים, אנו יכולים לבקש: "הבורא שלי, אני יודע/ת שעשיתי כל כך הרבה דברים לעצמי בלבד ולא מגיע לי לקבל שום חסד ורחמים. נפלתי, מעדתי; אני דומה יותר לאתרוג מאשר ללולב. ועם זאת, אני יודע/ת שבאמצעות הסוכה שלך, נתת לי מתנה גדולה, לכן בבקשה הענק לי את האנרגיה הזו כדי שאהיה ערוץ חזק יותר של האור שלך, אדאג לאחרים כפי שאתה דואג לי, עכשיו ובשנה הבאה."
