ה"רושם" של הצדיקים
הפרשה מתחילה במשפט "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". על המשפט הזה, שואל רש"י – מדוע נאמר שיעקב עזב את באר שבע, כשאפשר היה לומר פשוט "יעקב הולך לחרן?" מדוע היה צורך לידע אותנו שהוא עוזב את באר שבע?
התשובה, אומר רש"י, היא ללמד אותנו שכאשר אדם צדיק עוזב מקום, הוא משאיר חותם; ורש"י משתמש כאן במילה מעניינת – הוא משאיר "רושם". כל עוד צדיק נמצא בעיר או במקום מסוים, הוא מהווה את האור שבהם, הוא כל היופי של המקום. אבל כאשר צדיק עוזב, היופי של המקום פוחת, האור של המקום פוחת. זה עונה על השאלה: מדוע נאמר שיעקב עזב את באר שבע? מפני שהוא השאיר חותם, השאיר "רושם"; כאשר צדיק עוזב מקום, הוא משאיר אחריו רושם, הוא משאיר סימן. ועל כך דיבר הרב רבות.
יש קטע ב"עץ חיים" שעליו מדבר הרב אשלג גם בתלמוד עשר הספירות. ישנה ההבנה של הסוד עליו מדבר כאן הארי ואותה הייתי רוצה לחלוק. הארי מסביר שכאשר אורות טהורים עולים לעולמות העליונים, מה שנשאר במימד התחתון הוא האור הגס, שנקרא הכלי, וטבעו של האור להשאיר רושם. הארי משתמש באותה מילה בה השתמש רש"י, רושם. כאשר אור עוזב, הוא משאיר סימן, או רושם. "כל האורות, כאשר הם עוזבים, כאשר הם נעלמים, הם משאירים רושם בכלי, בעולם התחתון, שבו היו קודם… מתחילה… לפני שעזבו."
כאשר למדתי זאת, אפילו כשלמדתי זאת עם הרב, ההבנה שלי הייתה שרוב האור עזב, והשאיר רק חלק ממנו, זיכרון קטן, סימן, או ניצוץ של אור. אבל יש כאן משהו עמוק מזה, מפני שהארי מוסיף כאן משהו – "טבע העולמות העליונים יותר, הנשמות הגבוהות יותר, האורות הגבוהים יותר, הרצון של הכלים הגבוהים יותר הוא להאיר אל תוך הכלים הנמוכים יותר, אל תוך האורות הנמוכים יותר, והטבע הזה אינו משתנה… והרצון של האור הגבוה יותר, של הנשמה הגבוהה יותר הוא להאיר אל תוך הכלי הנמוך יותר, הרצון הזה נשאר."
אם כן, מהו הסוד שמגלה לנו כאן הארי, מהו סוד ה"רשימו", הרושם, החותם של האור שנשאר אפילו לאחר שהאור עזב? הרשימו הזה מייצג את הרצון של האור הגבוה יותר להאיר אל תוך האור הנמוך יותר. לכן, כדי להבין כיצד זה מתייחס לפרשת השבוע הזה, למרות שיעקב עזב את באר שבע, הרצון שלו להקרין את כל האור שלו אל תוך באר שבע נשאר, ולכן הוא ממשיך להאיר בבאר שבע. אם כן, למרות שהוא עזב, למרות שהאור של יעקב עזב את המקום הקרוי באר שבע, הרצון שלו – או ה"חשק" כפי שמכנה זאת הארי – להאיר אל תוך באר שבע – נשאר. וזה הסוד.
הייתי רוצה להוסיף כאן משהו. מתי יש לכם רצון גדול יותר לתת למישהו: כאשר אתם נותנים לו, או כאשר אינכם נותנים לו? בדרך כלל, הרצון הגדול יותר הוא כאשר אינכם יכולים למלא את הרצון. אם אני רוצה לתת לכם ארוחה, ואני מכין את הארוחה, ואני שם את הארוחה על השולחן, הרצון שלי לא גדול כל כך עכשיו, מפני שכבר עשיתי זאת; אתם יושבים לפני הארוחה שהכנתי, ולמרות שאני שמח שאתם נהנים ממנה, הרצון שלי לתת לכם אותה פוחת. אבל, כאשר אני יודע שלא תבואו הביתה שבוע, ואני באמת רוצה לתת לכם ארוחה, אבל אני חייב לחכות עוד שבעה ימים, הרצון שלי לתת לכם גדול אפילו יותר.
הסוד הוא שכאשר צדיק עוזב את המקום שבו הוא גר ומשאיר רושם, הרושם גדול יותר מפני שה"חשק" גדול יותר. הרצון של הכלי הגדול יותר לתת הוא גדול יותר עכשיו מאשר היה קודם. מפני שכאשר יש היעלמות, כאשר יש הסתלקות, כאשר יש עזיבה, אז מתגלה הרצון. אני מקווה שזה ברור, מפני שאנו חייבים להבהיר מה חשבנו על מושג השארת החותם קודם לכן, ומה אנו מבינים עכשיו.
הארי מסביר שכאשר האור איננו, הרצון של הצדיק לתת לנו הוא אפילו גדול יותר מאשר היה קודם. וזה הסוד של פרשת השבוע הזה. מהו מושג ה"רשימו"? שהרצון לתת הוא גדול יותר כאשר יש היעלמות, כאשר יש עליה של האור. לכן, מה שאנו רוצים לקבל השבת הזו, ומה שהבורא נותן לנו השבת הזו, זה ההבנה שאם אתם מרגישים כאב בגלל ההיעלמות, הבינו שמאחורי ההיעלמות הזו יש רצון גדול יותר של הצדיק לתת לנו. ולכן, מסביר הארי, הייתה חייבת להתרחש ההיעלמות הזו, הרצון לא יכול להתעורר במלואו עד שיש קודם כל היעלמות. ואם אנו מתחברים לזה, אנו מקבלים אור גדול יותר.
אנו רוצים להתחבר ל"רשימו" הזה. אנו רוצים להתחבר ל"חשק" של הצדיק, למשל של הרב. אם נתחבר לרצון הזה, שהוא גדול עכשיו יותר מאשר היה קודם, נוכל לקבל אור גדול יותר מאשר קיבלנו קודם. וזו הבנה חשובה מאוד.