מאת: המרכז לקבלה
הקבלה מלמדת אותנו שמטרת הזמן שלנו על פני העולם הזה היא להשתנות לחלוטין. וכאשר אנו משנים את עצמנו, אנו כוח של טוב בעולם, ועוזבים אותו עם קצת יותר אור ואהבה מאשר היו בו כאשר הגענו אליו. זה רעיון יפה, אבל כיצד אנו עושים זאת הלכה למעשה?
הצרה היא, שלמרות שרובנו רוצים לעשות את העולם למקום טוב יותר, אנו נשארים כבולים לנטל העולם הפיזי: פגישות, חשבונות, התחייבויות משפחתיות, מטרות קריירה, וכך הלאה. איך נוכל לחיות חיים טובים וחסרי אנוכיות כאשר אנו חייבים לעשות כל כך הרבה כל יום? התשובה שוכנת באופן שבו אנו מתחברים לאחרים – כלומר, איך אנו דואגים לאחרים באופן לא אנוכי, עד כמה ברצינות אנו עוזרים להם, ועד כמה אנו אמפתיים כשאנו משתפים את כאבם.
בפרשת נוח אנו לומדים שנוח היה צדיק ותמים. הבורא אמר לו לבנות תיבה והוא עשה כך, ומילא את כל הכללים והבקשות. כאשר הוזהר שכל מה שקיים על פני האדמה יימחה, נוח לא ערער על החלטת הבורא ועשה מה שהצטווה לעשות. אבל מיכאל ברג מציין שנוח לא ענה על הדרישות מהן מצפים מצדיק אמיתי. לאחר המבול נוח בכה כשראה את ההרס. והבורא ענה:
"עכשיו אתה בוכה? נוח, באתי אליך לפני המבול כדי לעורר בך את הרצון להתחנן עבור העולם. כאשר אמרתי לך שאחריב את העולם והוריתי לך לבנות את התיבה, אז היית צריך לבכות ולהתפלל ולבקש רחמים על העולם. אבל לא עשית זאת."
נוח אולי היה "טוב", אבל הטוב הזה לא עשה דבר כדי להציל את חייהם של אחרים בקהילה שלו. הלימוד של הסיפור הזה מעורר אותנו לשאול את עצמנו, אם היינו במקומו של נוח, מה היינו עושים? כאשר אנו עומדים בפני מצב שיכול להשפיע באופן שלילי על חייהם של אחרים, איך אנו מגיבים? עד כמה אנו חיים בהתאם למטרה האמיתית שלנו? זה לעתים קרובות עניין של חשיבה מחוץ לצרכים האישיים שלנו והתחשבות בצרכיהם של אחרים. האם אתם מסוג השכנים ששומעים על סכנה מתקרבת ומזהירים את הקהילה? או שאחרי ששמעתם חדשות מסוג זה, אתם מתחילים לבנות תיבה לעצמכם ולמשפחה שלכם בלי לומר מילה לאחרים?
שינויים גדולים במודעות העולמית שלנו מתרחשים כאשר אנשים עושים מעשי צדקה לא אנוכיים. על פי רב ברג, "אנו לומדים שחשוב שתהיה סימפטיה ואמפטיה לשכנים ולמשפחה שלנו – להרגיש אותם, להרגיש מה שהם מרגישים. הרוחניות, הכבוד האנושי, הלכו לאיבוד בתוך החומרנות שכולנו חותרים אליה."
אדם יכול לחיות חיים טובים ושלווים, לעולם לא להפר שום חוק ולא לפגוע באף אחד. אבל מנקודת ראות קבלית, אדם כזה אינו ממלא את מטרתו האמיתית בחיים, ולא עושה דבר כדי להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר. האחריות הרוחנית שלנו היא להתחבר עם אחרים, לתת להם, ולעזור להם. רק אז אנו יכולים לחזק את החיבור שלנו עם האור.
יש סיפור אותו נוהגים המקובלים לספר כדי להסביר את הרעיון הזה טוב יותר:
שני אנשים מגיעים לבית תפילה – מקום רוחני שבו אנשים אחרים מתאספים יחדיו. אבל כשהם מתקרבים אל פתח הדלת, אומר אחד מהם לחברו, "אני לא יכול להיכנס למקום הזה."
"מדוע לא?" שואל אותו חברו.
"הוא מלא מדי", עונה לו הראשון. הוא מלא בתפילות, בדמעות, וברצונות. האווירה מלאה מכדי שאוכל להיכנס פנימה."
חברו נבוך ומבולבל וממשיך ללחוץ עליו: "אבל האם לא זה מה שצריך להיות במקום כזה? זה מקום של תפילות. לא כך? אם כן, האם הוא לא צריך להיות מלא בתפילות?"
ענה לו חברו בעדינות: "לא, הוא לא אמור להיות מלא כל כך. כל התפילות האלה וכל הרצונות האלה היו צריכים לעלות למעלה. העובדה שהם לא עלו מעידה על כך שהיה חוסר של אהבה בתוכם. כי התפילות יכולות להתעלות מהעולם הפיזי לעולם הרוחני רק כאשר יש אחדות, נתינה ואהבה בין אנשים. כאשר אין קהילה, התפילות שלנו והאנרגיה החיובית שאנו יוצרים באמצעותן נתקעות."
כאשר אנו נמצאים שם עבור אחרים כדי לעזור להם ולתת להם כל מה שיש לנו, אנו עושים יותר מאשר רק לעזור להם בזמנים קשים. אנו גם מפעילים כוח חזק מאוד. דומה מושך דומה. האנרגיה החיובית שאנו נותנים היא אנרגיה חיובית שאנו מזמינים בחזרה אל תוך חיינו. אבל עלינו מוטלת האחריות למצוא דרכים לצאת מתוך עצמנו, להתחבר לאחרים ולתת להם. "בכל פעם כשאנו נכנסים לויכוח או דיון, או אפילו למלחמה," אומר הרב ברג, "אנו חייבים להבין שזה לא רק כדי לשחרר את העולם מכאוס, אלא גם ללמד את עצמנו לקח – שמה שהביא את הכאוס מלכתחילה הוא חוסר כבוד אנושי כלפי אחרים." רווחת המשפחות שלנו, הקהילות שלנו ורווחת העולם כולו מונחת בידינו.
