הסופר יוסף קמפבל כתב: "כשאנו נצמדים לכל תבנית או דפוס, אנו בסכנת ריקבון". אם לא נשתחרר מהישן, לא נוכל לחוות את החדש המחכה לנו. נאמר שגוזלי צפרים לומדים לעוף בכך שהוריהם מרחיקים את עצמם אט אט. עם כל האכלה, הציפור ההורה שמה את האוכל רחוק יותר ויותר, מעודדת את הגוזל לעזוב את הקן ולהסתכן לעוף.…
השבוע, מופעל כוחנו להיות בוראים בחיינו ולממש את חלומותינו, אולי יותר מאשר אי פעם. כאשר נולד ילד אל תוך העולם הזה, החלק הראשון שיוצא מהרחם הוא הראש. הראש הוא שרואה את האור ראשון. הראש מיצג את ה"אני" של הילד. האנרגיה הזו של ה"אני" נושמת את הנשימה הראשונה. נאמר שידי הילד קפוצות לאגרופים עם לידתו, וזה…
כולנו מודעים לאופן שבו מסתיימות אגדות. "והם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה." בסופם של אינספור אגדות וסיפורים, אנו מוצאים שכולם שמחים, וחשוב מזה, אוהבים. מדוע מסתיימות כל כך הרבה אגדות בדרך זו? אני חושבת שזה מכיוון שבלבנו כולנו יודעים שאהבה היא כל מה שיש באמת. אנו יודעים שאהבה היא התשובה לכל הבעיות שלנו.…
כאשר מדובר במדיטציה, פעמים רבות אנו מתבקשים לסגור את עינינו ולחפש שלווה. האם אין זה מוזר שכאשר אנו רוצים "לראות" יותר אנו סוגרים את עינינו? האין זה מעניין שכאשר אנו רוצים לשמוע יותר אנו חייבים לחפש שקט ושלווה? זה מכיוון שהתשובות שלנו נמצאות בפנים, ולא בחוץ. היקום בפנים הרבה יותר גדול מאשר היקום בחוץ. קדושת…
כאשר השמש עולה באופק, וקרניה מתחילות להאיר את האדמה, כל מה שהיה קודם חשוך מתמלא באור. היערות החשוכים והמאיימים משתנים למגדלי ארזים מלאי עושר ויופי. השדות הקרים והריקים הופכים לנופים חמימים וזהובים. ההרים הגבוהים, המעורפלים והאימתניים נולדים מחדש למלכים שופעי החסד ומלאי ההוד של השמיים. זה כוח האור. כאשר האור מאיר בחיינו, כל מה שקיבלנו…
אם צפיתם אי פעם במרתון, ראיתם את המסע המדהים שחווים הרצים. מסע מעייף וקשה שנמשך קילומטרים על גבי קילומטרים. אבל אז מגיעה שמחת חציית קו הסיום. הרץ, לבסוף, פורש את ידיו באוויר, וחש באותו רגע את תחושת הניצחון, ההישג, והשמחה. גם אנו נמצאים במסע ארוך השנה הזו. החל מהחודש הראשון, חודש טלה, רץ המרתון שלנו…