בתחילת פרשת חיי שרה, שרה, אמו של יצחק, עוזבת את העולם הפיזי. מאוחר יותר, אנו מתוודעים לסיפור יצחק המוצא את בת הזוג הקוסמית שלו, רבקה, המסתיים בפסוק מעניין מאוד. הפסוק אומר שיצחק מצא סוף סוף נחמה על מות אמו. “וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ” [בראשית, פרק כד’, פסוק סז’]. אחד הדברים המעניינים כל כך בקשר לכך הוא שאנו לא מוצאים לעתים קרובות שיחות ודיונים על רגשותיהם של צדיקים שונים, האבות והאמהות; אבל כאן נותנת לנו התורה הצצה אל הכאב העצום שחווה יצחק לאחר שאמו עזבה את העולם. אבל התרחש משהו, נאמר לנו, שיכול היה לנחם אותו, והזוהר מגלה מה היה הדבר הזה.
הזוהר מדבר על המצב הנעלה יותר שאליו התעלה יצחק והוא שהביא לו את הנחמה הזו, ויש לקוות שיפתח גם לנו את השער למצב הזה. נאמר שכאשר יצחק ורבקה התחתנו וחיו יחד באוהל שלהם, נסים שונים, שהיו מתרחשים כאשר שרה חיה באוהל שלה, התחילו להתרחש גם לרבקה; אבל לא זה מה שניחם את יצחק. נאמר – וזו באמת אחד הפעמים הבודדות שבהן אנו מוצאים זאת – שיצחק, כאשר התאחד עם רבקה, מתעלה עכשיו למצב שבו יכול היה ממש להתחיל לראות שוב את שרה. לכן, כאשר נאמר לנו שיצחק השיג רמה גבוהה יותר, אין הכוונה לכך שכאבו נעלם, אלא שהוא התחיל לראות, לדבר ולהיות עם אמו. זה מסביר במידה מסוימת מדוע הפרשה נקראת “חיי שרה”, למרות שהיא מתחילה עם מותה.
הדבר שאליו היינו רוצים להתעורר בעקבותיו כאן הוא שהחומה המפרידה את העולם הפיזי הזה מעולם הנשמות אינה חומה אמתית. אלא, כפי שאבי, הרב ברג, היה אומר לעתים קרובות: “העולם הוא אשליה.” ובעוד אנו עשויים לשמוע זאת כל הזמן, המציאות היא שהאשליה היא חזקה, וכולנו, במידה מסוימת, נכנעים לה. זו הפעם הראשונה, ואחת מהפעמים הבודדות, שבה אנו מוצאים תגלית כזו, שבה השערים נפתחים והחומה בין העולם הפיזי שבו יצחק ורבקה חיים, ועולם הנשמות שבו שוכנת שרה, יורדת למטה, מאפשרת ליצחק לשוחח ולהיות עם אמו כפי שנהג לעשות לפני מותה. וזוהי מתנה שזמינה גם לנו השבת הזו.
לעולם לא נוכל לשבור את החומה הזו בעוד אנו עדיין תקועים ואחוזים בתוך אשליית ההפרדה בין שני העולמות ומאמינים לה. אבל בשבת “חיי שרה”, אנו יכולים לבקש לעורר את הרצון להתגבר על אשליית החומה שקיימת בין העולם הפיזי בו אנו נמצאים ובין עולם הנשמות, העולם האמתי. הדרגה שבה אנו מעוררים את המודעות הזו, היא הדרגה שבה קצת יותר מחומת ההפרדה הזו מתחיל להתפורר, עבור כל אחת ואחד מאתנו באופן אישי, ועבור העולם כולו.
