"אם אתם רוצים לחיות, אתם חייבים למות".
מאת: מיכאל ברג
השבוע הזה, יש לנו שתי פרשות. המילה "מוות" מופיעה באחת מהן – בפרשת "אחרי מות". ברור אם כן שחלק מן העבודה שלנו השבת הזו הוא לקבל הבנה חדשה על המוות, ובאמצעות ההבנה הזו, להגיע לידי הבנת החיים. הלימוד העיקרי כאן הוא שאם המוות לא היה חלק קבוע מהיום שלנו, הסיכויים הם שלא היינו יכולים להשלים את המטרה של היום הזה ולא את המטרה שעבורה באנו לעולם הזה.
התלמוד אומר, "אם אתם רוצים לחיות, אתם חייבים למות." מוות כאן פירושו המוות של הרצון לקבל לעצמו בלבד. לכן, ההצהרה הזו אומרת שאם אדם לא מרגיש מוות כל יום – את המוות של הרצון לקבל לעצמו בלבד – אז הוא או היא אינם משיגים את החיים. אתם יכולים להיות בני אדם רוחניים, אתם יכולים להיות בני אדם טובים, אבל לא תפחיתו את כוח המוות עליכם אלא אם תהרגו את הרצון לקבל לעצמו בלבד ותחוו כאב.
כפי שלמדנו, הכלי שלנו הוא או מלא ברצון לקבל לעצמו בלבד או באור הבורא. וכשאתם הורגים היבטים של הרצון לקבל לעצמו בלבד, אתם מאפשרים ליותר מאור הבורא להיכנס אל הכלי שלכם. לכן, אם במשך חייכם אתם מסוגלים להרוג היבט אחר היבט של רצון לקבל לעצמו בלבד ולהבין שאתם מרגישים כאב מפני שזה היבט של מוות שאתם מקדמים בברכה, אז אתם מושכים לעצמכם חיים.
אם אדם אינו עובר את התהליך הזה בחייו, אז בנקודה מסוימת הבורא נותן לו את כל האור בין אם הוא מוכן לכך או לא. והזוהר מסביר שזהו תהליך המוות; זרימה של אור הבורא שאין עבורה מקום, והזרימה הזו היא שגורמת מוות. לכן ההצהרה הזו של התלמוד חשובה כל כך. אם אתם רוצים לחיות – לחיות לא רק הרגע הזה, אלא להשיג חיי נצח – אתם חייבים למות כל יום. אם כן השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו חייבת להיות: איזה כאב אני מרגיש/ה? איזה מוות הרגשתי כדי לתת למישהו? ישנן רמות שונות של מוות, אבל שוב, מדובר כאן על המוות של הרצון לקבל לעצמו בלבד.
במדרש, וכפי שהמקובלים מלמדים על פרשת "קדושים", יש סיפור על אדם זקן שנוטע עצים. המלך מגיע ושואל אותו, "מדוע אתה שותל עצים? יעברו 20 או 40 שנים עד שהעצים האלה יתחילו להניב פירות." אומר לו האיש הזקן: "אתה צודק. הסיכויים שאוכל לאכול את הפירות של העצים האלה קלושים מאוד. אבל בדיוק כפי שאלה שהיו לפני הכינו עבורי עצים כדי שאוכל לאכול מהם, כך גם אני מכין את העצים עבור אלה שיבואו אחרי." המדרש אומר שלאיש הזה ניתנו חיים ארוכים בצורה יוצאת דופן ובסופו של דבר הוא אכל את פירות העצים האלה.
לכן, אפילו ברמה הפשוטה יש לימוד גדול בסיפור הזה, אבל ברמה עמוקה יותר, אנו מבינים עכשיו את הסוד שבו. האיש הזקן ידע שאם הוא רוצה שיהיו לו חיים, הוא חייב לעשות כל הזמן מעשים שהוא יודע שלא יקבל מהם דבר. וזה המוות של הרצון לקבל לעצמו בלבד. מוות של הרצון לקבל לעצמו בלבד פירושו: אני הולך לעשות משהו שאני יודע שלא ייתן לי משהו טוב, ולא רק זאת, אלא הוא גם עלול להילקח ממני.
האיש הזקן זכה לאכול מהעצים מכיוון שהרג את הרצון שלו לקבל לעצמו בלבד. הוא ידע את הסוד; את סוד השבת הזו – אם אתם רוצים לחיות, אתם חייבים למות. אתם חייבים להרוג את הרצון לקבל לעצמו בלבד כל יום ויום. השבת הזו עוסקת כולה בחשיבה מחודשת לחלוטין על אופים הרוחני של חיינו ובהבנה עד כמה אנו בעצם רחוקים מלחוות את המוות כל יום. אנו יכולים להיות שמחים עם הרוחניות שלנו ועם התקשורות שאנו עושים, אבל השבת הזו – כאשר הרוח והנשמה שלנו פתוחים – מציעה לנו את האפשרות לחיות חיים שמקדמים אותנו לקראת חיים אמיתיים.
מה עשיתם היום שהכאיב לכם כל כך עד שהמית היבט אחד של הרצון לקבל לעצמו בלבד? מה עשיתם היום ששם מישהו אחר לפני משהו שאתם רציתם? אם אתם חיים את חייכם כל יום עם פעולה שמתמצתת את שני אלה, אתם בדרככם לחיים אמיתיים. אתם רוצים להיות "אחרי מות", אתם רוצים להגיע למצב של אחרי המוות, לטעום את המוות הזה, כל יום ויום. אני מקווה שנוכל כולנו, כן, להבין זאת, אבל חשוב מזה, לקחת את הזמן כדי למקד מחדש, פשוטו כמשמעו, את כל חיינו. מכיוון שהבנת הלימוד הזה יכולה לשנות את חייכם לנצח.