ההבדל בין הנבואה של משה לנבואה של בלעם
מאת: מיכאל ברג
אם יש פרשה אחת שבאמת מכילה את כל אור הנבואה, זוהי פרשת בלק. כמובן, יש לנו בתורה נביאים שונים, משה רבנו שהיה נביא, ספרי הנביאים, ועוד הרבה נביאים גדולים. אבל מה שמיוחד בשבת בלק הוא שיש לנו סוג אחר של נביא, אדם רע מאוד, בלעם.
נבואה פירושה למעשה לקבל הנחיות מהבורא. אנשים נוטים לחשוב שנבואה נועדה לנשמות גבוהות, כמו משה, שמואל, או ישעיהו. אבל בשבת בלק אנו לומדים שזה לא נכון: נבואה נועדה אפילו לבלעם, אדם שפל מאוד. אם נבואה זמינה גם לבלעם, היא זמינה גם לנו. וזוהי, באופן כללי, מהותה של השבת הזו: כיצד נוכל להתעלות למצב שבו חלק גדול יותר של חיינו יהיה מונחה ומכוון בידי אור הבורא.
אם כן, אני רוצה לדבר על ההבדל שבין הנבואה של משה והנבואה של בלעם. המקובל הגדול רמב"ן, רבי משה בן נחמן, מסביר שבנבואות שלהם היו להם חוויות שונות לגמרי. ובתחילה, זה אפילו נראה כמעט כאילו שבלעם היה ברמת נבואה גבוהה יותר מאשר משה.
בלעם מסביר לנו בשבת בלק על סוג הנבואה שהוא קיבל וכיצד הוא קיבל אותה. אחד הדברים שבלעם אומר על עצמו ועל הנבואה שלו הוא שהיה לו חיזיון שבו ראה את אור הבורא. הוא התכוון בכך לומר שהוא היה במצב של בהירות שבו היה לו ברור לגמרי מה הבורא רוצה שהוא יעשה. בלעם הגיע למצב הבהירות הזו בשבת בלק, והוא אומר: "זה בדיוק מה שהבורא רוצה שאעשה."
אבל הרמב"ן אומר שיש הבדל בין הנבואה שקיבל בלעם ובין הדרך שבה משה קיבל את הנבואה. למשה לא היה כל מושג מתי הבורא ידבר אליו, או על מה. אבל על בלעם נאמר שהוא כבר ידע מראש על מה הבורא ידבר אתו. בנוסף, משה יכול היה להיות בכל מקום, ופתאום, הנבואה הייתה יכולה לבוא אליו, בעוד בלעם ידע מתי הבורא ידבר אליו. זה אומר לנו שבלעם אומר לעצמו: "אני מכיר את הראש של הבורא, אני יודע מתי, ועל מה, הבורא ידבר אתי."
בואו נחשוב על מה שאומר לנו הרמב"ן. שני נביאים – אחד מהם, בלעם, יודע מתי הבורא ידבר אליו ועל מה הוא ידבר אתו. השני, משה, לא יודע מתי הבורא ידבר אליו, או על מה הוא ידבר אתו. אם היינו מנסים להחליט מי מביניהם הנביא הגדול ביותר, היינו אולי אומרים שבלעם, מפני שהוא יודע יותר, וברור לו יותר מתי ועל מה הבורא ידבר אתו.
כדי להסביר את ההבדל בין השניים, הרמב"ן מביא משל מהמדרש שמשווה את הנבואה של משה לנבואת בלעם. הוא משווה את בלעם לטבח של המלך. הוא, כמו הטבח, יודע איזו ארוחה הוא מבשל, כמה היא עולה, איך להכין אותה, וכמה זמן לוקח להכין אותה. את משה, אומר המדרש, אפשר להשוות לחבר של המלך, שיושב ליד השולחן, ואין לו שום מושג כמה עלתה הארוחה, איך היא הוכנה וכדומה; הוא נמצא שם רק כדי להיות עם המלך.
אם כן, המדרש אומר שאם אתם רוצים להבין את סוד הנבואה של בלעם, בניגוד לסוד הנבואה של משה, השוו זאת לחבר שבא לארוחה של המלך לעומת הטבח של ארוחת המלך. משה, שמשווים אותו לחבר של המלך, אין לו שום מושג על מה המלך ידבר אתו, הוא רק מוכן כל הזמן לקראת כל מה שיתרחש. למשה לא אכפת מה יהיה. הוא רק רוצה לעשות כל מה שהבורא רוצה שהוא יעשה, ורוצה לקבל את המסר שהבורא רוצה לתת לו. המיקוד היחיד שלו והרצון היחיד שלו הם "אני רוצה לדעת", בניגוד לבלעם, שידע מה שהוא רצה לדעת.
לעתים קרובות אנשים הולכים למדיומים מפני שהם צריכים להחליט על משהו, ורוצים לדעת מה הם צריכים לעשות. בלעם היה כזה. הוא ידע מה הוא רוצה שיתרחש – או שהיה לו רעיון כללי על מה שהוא רוצה שיתרחש – אבל הוא גם רצה לקבל את ההנחיה. למשל, זה כמו מישהו ששואל אם ללכת ימינה או שמאלה, ואינו פתוח כלל לאפשרות להסתובב וללכת בדרך אחרת לגמרי. משה, לעומת זאת, לא ביקש מהבורא לעזור לו להחליט. הוא היה כמו דף חלק לגמרי, תמיד עם מודעות של: "לא אכפת לי מה זה יהיה. אני רק רוצה לדעת." זה ההבדל בין השניים.
כפי שאנו רואים בפרשת בלק, בלעם כבר החליט מה הוא רוצה שיקרה. כמה פעמים אנחנו עושים זאת? אנו יודעים באמת מה אנו רוצים לעשות, אבל מבקשים עצה בכל זאת, משהו בסגנון "אני יודע/ת לאן אני רוצה להגיע בסופו של דבר, אז בבקשה עזור לי להגיע לשם בדרך הטובה ביותר". בעוד עצה אמיתית, או כוון אמיתי, הם "אין לי שום מושג לאן אני רוצה ללכת, אני רק רוצה ללכת לאן שאור הבורא רוצה שאלך." סוג זה של פתיחות ורצון הוא שמבדיל בין נבואת משה לנבואת בלעם.
משה אמר: "אני לא רוצה לדעת מתי תדבר אתי, אני לא רוצה לדעת על מה תדבר אתי… לא אכפת לי. יש רק דבר אחד שאכפת לי. אני רוצה שאור הבורא ינחה אותי." ולכן הבורא בא אליו כל הזמן ואמר לו בדיוק לאן ללכת ובדיוק מה לעשות; לכן, כל חייו של משה היו מכוונים בידי הבורא.
לבלעם היה כוח הנבואה. היה לו כוח של אור הבורא שנתן לו כל תשובה שרצה. אבל מכיוון שהיה לו רעיון כללי של מה שהוא רוצה לעשות, הבורא יכול היה לכוון אותו רק בתוך הגבול הזה. וכפי שאנו יודעים, הוא נעשה אחד האנשים השפלים ביותר שחיו אי פעם, ומת בדרך נוראה.
אנו לומדים מזה שנבואה, חיבור לאור הבורא, לא מבטיחים שהאדם יעשה בחייו מה שבא לעשות כאן. זכרו שגם למשה וגם לבלעם הייתה אותה יכולת להיות מכוונים בידי הבורא. ההבדל הגדול היה שמשה היה פתוח לגמרי. לכן אומר הרמב"ן שמודעות פתוחה כמו "לא אכפת לי בכלל. אני פתוח/ה לכל אפשרות של כוון", היא חשובה כל כך. כאשר יש לנו המודעות הזו, אז אנו יכולים לקבל כוון מדויק.
זה חשוב לנו כל כך מפני שאנו תמיד מוגבלים, אפילו כאשר אנו מבקשים כוון מאור הבורא. אנו מגבילים אותו, מבקשים שהמסר יהיה בגבולות של מה שאנו רוצים. אבל כשאנו עושים זאת, לעולם לא נקבל הכוונה אמיתית, אלא הכוונה כמו שקיבל בלעם. כן, בלעם קיבל הכוונות מאור הבורא, שאמר לו מה לעשות, אבל בגלל שהוא לא היה פתוח לכל אפשרות שהבורא ייתן לו, הוא לעולם לא הגיע לידי מימוש המטרה שלמענה באה הנשמה שלו לעולם הזה. זו הבנה מדהימה שנותנת לנו השבת הזו, שבת בלק.
