לדחוף החוצה את כל ההיגיון
מאת מיכאל ברג
יש במדרש קטע מעניין שעוסק גם בפרשת "במדבר" וגם בחג השבועות. בתלמוד נאמר שביום הראשון שבו הגיעו בני ישראל לסיני, משה לא אמר להם דבר, כי הייתה להם "חולשת הדרך". מהי חולשת הדרך? מוסבר שם שזה כוחו של עמלק, כוח הוויתור, ההבנה או המחשבה שאנו לא יכולים לעשות זאת או שאין לנו זכות לכך.
אם כן, בואו נבהיר מה מתרחש כאן. אחרי שבני ישראל יצאו ממצרים, אחרי חצית ים סוף, אחרי שנדדו במדבר, הם מגיעים לסיני אחרי חמישים יום, והם רואים את האש הבוערת על פסגת ההר. אבל ביום האחרון, כשהם כבר כמעט מגיעים לסיני לקבל את אור עץ החיים, את אור "בלע המוות לנצח", הם מוותרים. זה כמו מישהו שנסע בספינה מחוף אחד למשנהו במשך חודשים, אבל פתאום, כאשר הוא רואה שהוא 100 מטר מהחוף, הוא מוותר. זה מגוחך; אם אתם באמצע האוקיינוס ולא רואים שום חוף או אדמה, זה הזמן לוותר, לא כאשר נסעתם במשך חודשים ורואים את קו החוף 100 מטר מכם. מה ההיגיון בוויתור עכשיו?
אין בכך כל היגיון.
ה"שמי שמואל" מסביר שבני ישראל – שהייתה להם כמות עצומה של הבנה ומודעות – השתמשו בהיגיון. הם חשבו שאם הם הולכים להתחבר לאור הסרת הכאב והסבל והמוות מהעולם הזה, הם חייבים להיות טהורים מאוד, קדושים מאוד, ומחוברים מאוד. הם ראו שההתגלות הגדולה הזו אמורה להתרחש ביום שלמחרת, ואמרו, "תראו איפה אנחנו. אנחנו לא מוכנים לזה."
אם משה היה אומר להם שיש להם עוד 100 ימים, הם לא היו מוותרים, כי הם היו חושבים: "במאה ימים נגדל ונשתנה. נעשה את העבודה הרוחנית. נהיה מוכנים." אבל עכשיו, כאשר הם אמורים לקבל את החיבור ל"בלע המוות לנצח" ביום המחרת, הם אומרים: "אנו לא מוכנים. אנו יודעים כמה אנחנו רחוקים. אנו יודעים כמה עוד הרבה אנחנו צריכים להשתנות."
המחשבה הזו – וזה קורה לנו כל הזמן – היא טעות איומה.
לפעמים אנו לא מסוגלים או לא רוצים לקבל דברים, מכיוון שההיגיון נכנס, כמו שהוא עושה כאן. הבורא אומר: "מחר אתם הולכים לקבל "בלע המוות לנצח". מה אומר ההיגיון? "רגע אחד. תנו לי לחשוב על זה. איפה אני? האם גדלתי מספיק? לא, אני לא מוכן." והמחשבה הזו משבשת את כל מהלך הדברים, כפי שהיא משבשת לנו תמיד. יש נקודה שבה אנו אמורים לומר לעצמנו: "זה לא נשמע כלל הגיוני, אבל יש לי ודאות מעבר להיגיון שאני הולך/כת לקבל את האור."
פעמים רבות בחיינו, במודע או בתת מודע, אנו מפחיתים, גם במעשה וגם במחשבה, את העבודה שאנו עושים, מכיוון שאנו חושבים שאנו לא מוכנים; אם צדיק גדול מתפלל עבור אדם אחר, למשל, זה נראה הגיוני. זה ירפא אותו. זה יביא לו כמות עצומה של אור. זה יכול ליצור נסים. אבל אני? אולי אעבוד עוד שנה ואז אהיה ברמה גבוהה יותר ואז התפילות שלי תוכלנה להשפיע. לא; תפילות יכולות להשפיע עכשיו. כל הכלים שיש לנו יכולים להביא אור וברכות ונסים עכשיו. אל תפלו להיגיון של עמלק, ההיגיון של הצד השלילי.
המקובלים אומרים שאם למספיק אנשים הייתה ודאות שהמשיח – סוף הכאב, הסבל והמוות – יבוא, אז הוא היה בא. אבל מה קורה? ההיגיון נכנס; "לא מגיע לי, לא מגיע לנו, לא מגיע לעולם." אל תהיו הגיוניים. אל תתחכמו לגבי מה שמגיע לנו, מה שמגיע לך, מה שמגיע לעולם. זה יכול להגיע. הכלים שיש לנו חזקים מספיק. האור שגילינו הוא מספיק. חייבת להיות לנו ודאות מעבר להיגיון. זו הבנה חשובה ביותר.
הסיבה לכך שלעתים קרובות מדי אנו לא דוחפים את עצמנו מספיק לעבר העבודה הרוחנית שלנו היא שיש לנו המחשבות ההגיוניות, השקריות האלה של עמלק, שאומרות דברים כמו, "אני יודע ששבועות יכול להביא בילע המוות לנצח. אני יודעת שהזוהר יכול להביא קץ לכאב, לסבל ולמוות… אבל אני עדיין לא שם. תנו לי עוד חודש. תנו לי עוד שנה. תנו לי עוד חמש שנים. אז אהיה במקום שבו העבודה שלי תוכל לגלות את האור הזה."
זה מה שקרה לבני ישראל. ולכן, למרבה הצער, כולנו עדיין שם. ההיגיון של עמלק עדיין שולט בנו.
הצד השלילי פיקח מאוד. הוא אומר לנו מדוע אנחנו לא מוכנים עדיין. אבל חייב להיות לנו ברור, בשבת במדבר, כאשר אנו מתכוננים לשבועות, שאנו חייבים לעורר בתוך עצמנו את הוודאות שהתקשורת שאנו עושים עכשיו יכולה לגלות את כל האור. חג השבועות הזה יכול לגלות את "בלע המוות לנצח." אנו חייבים לדחוף החוצה את כל ההיגיון.
