להיות במודעות של הגשם
מאת מיכאל ברג
בפרשת האזינו, אומר משה: "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי", כלומר, הלימודים שלי, האור שלי, ירדו למטה כמו הגשם. באמצעות הבקשה הזו, מלמד אותנו משה איך העבודה הרוחנית שלנו צריכה להיעשות. כאשר אנו קמים בבוקר ומתפללים שחרית, כאשר אנו קוראים בזוהר, כאשר אנו עושים מעשי נתינה, אנו מחויבים גם לעבודה וגם למודעות שסביבה. אבל כיצד אנו רוצים שיהיה מצב המודעות שלנו כשאנו עושים את התקשורות האלה, ואיך אנו יכולים לגרום להן להיות החזקות ביותר?
משה אומר לנו השבת הזו, "מה מקיים את החיים שלנו בעולם הזה? בלי גשם, בלי המים האלה, לא תהיה צמחיה, לא יהיו פירות, לא יהיו חיים. גשם הוא אחד מנותני החיים החשובים ביותר ליקום כולו, לעולם כולו. והגשם יוצר את הצמיחה ויוצר מזון."
הוא אומר לנו דבר מדהים. הגשם נותן לנו חיים. הגשם גורם לדברים לגדול. בלי הגשם, הכל ימות.
הרב ברג היה מדבר לעתים קרובות על כך שאנו יודעים שלכל דבר יש מודעות, ואם כן על מה חושב הגשם, ומדוע חשוב לדעת מהי המודעות שלו? מפני שהמודעות הזו של הגשם היא שמאפשרת לנו לקיים את העולם כולו. כל מה שהבורא הוא, אנחנו יכולים להיות. כל מה שהוא הגשם, אנחנו יכולים להיות. האם אתם יכולים לתאר לעצמכם שבכל אחת ואחד מאתנו קיים אור הבורא שמקיים את כל העולם? חשבו על כך לרגע; זוהי האמת. בכל אחת ואחד מאתנו שוכן אור הבורא, וכל מה שהוא הבורא, הוא אנחנו.
אם בתוך כל אחת ואחד מאתנו קיים האור שיכול לקיים את כל העולם, מדוע אנחנו לא מקיימים אותו? או, לפחות, מדוע יש מרחק גדול בין מה שאנו בעצם עושים ובין קיום כל העולם עם האור שלנו?
המודעות של הגשם נותנת לנו את היכולת ואת הכוח לקיים את כל העולם. הסיבה היחידה לכך שהגשם יכול לקיים את כל העולם היא שכאשר הוא יורד על העולם, אין לו שום מחשבה של הנאה לעצמו. הוא יכול לחשוב: "כל כך טוב לצוף כך בחלל", או "כל כך נחמד לנוח כאן על הדשא." יש הרבה מחשבות אנוכיות שהגשם היה יכול לפתח כשהוא יורד ארצה. אבל הגשם נלחם עם האנוכיות הזו, ומשום כך, הוא יכול להצמיח ולקיים את העולם כולו.
משה אומר לנו השבת הזו – וזו השבת שבה הוא נותן לנו את המודעות ואת המסרים החושבים ביותר, מפני שהוא עומד לעזוב את העולם – שאם אנו רוצים שהעבודה שלנו, התקשורות שלנו, הלימודים, התפילות, המדיטציות ומעשי הנתינה שלנו באמת יביאו אור גדול לעולם ויקיימו אותו, אנו חייבים לוודא שאנו לא מערבים את ההנאה האישית שלנו בתהליך.
אין פירושו של דבר שאנו לא יכולים ליהנות מדברים, מפני שהנאה היא חלק חשוב של החיים. אבל שונה מזה הוא מה שאנו עושים כדי להביא אור. למשל, נניח שאנו הולכים לסרט ולא הולכים לשם כדי להביא אור, אלא נהנים ממנו. אבל אם אנו עושים משהו כדי להביא אור, אם אנו עושים משהו כדי לקיים את העולם, אז אנו חייבים להסיר לחלוטין את ההנאה שלנו ממנו בכל דרך אפשרית. והמידה שבה אנו יכולים לסלק את ההנאה שלנו ממנו לגמרי היא המידה שבה הוא יכול להביא אור עצום לעולם הזה, לקיים אותו ולגרום לו לגדול.
משה, בפרשה הזו, מבקש שהמלים שלו תהיינה כמו הגשם. אפילו משה, בהיותו בן 120, לאחר 40 שנים של מנהיגות, עדיין חייב להילחם בטבע המולד האנוכי שיש בכולנו שמאלץ אותנו גם ליהנות ממה שאנו עושים כשאנו נותנים ומנסים לגלות אור. ומשה ביקש מהבורא לתת לו את הכוח ואת המודעות לעשות כך. המודעות שלנו חייבת להיות כמו המודעות של הגשם, שבה יש רק המחשבה לקיים את העולם הזה, להביא אור לעולם הזה, מודעות שהכוונה היחידה שבה היא שהבורא רוצה שנגלה את האור הזה ושלאנשים בעולם הזה יהיה טוב. כאשר אנו במודעות שהתקשורות והמעשים שלנו שבהם אנו מנסים להביא אור אינם חלק מההנאה שלנו, אז, ורק אז, התקשורות האלה והמעשים האלה מקיימים את העולם. זה הלימוד שמשה נותן לנו השבת הזו.
כשאנו מתחילים שנה חדשה מחויבים גם ליותר עבודה וגם ליותר מודעות, זה לימוד חשוב. אנו רוצים שהתקשורות, הלימודים, התפילות, המדיטציות ומעשי הנתינה שלנו יהיו מסוגלים באמת לקיים את העולם ולהביא לו אור עצום. מפני שאין שום סיבה מדוע שכל אחת ואחד מאתנו לא נוכל, באמצעות העבודה הרוחנית האישית שלנו, לקיים חלק גדול מהעולם הזה. אבל הדרך היחידה לעשות כך היא אם נקשיב למשה השבת הזו. אנו מבקשים שהעבודה שלנו השנה הזו תהיה כמו הגשם, ושתהיה לנו המודעות של הגשם. אם נוכל להילחם עבור המודעות הזו בכל אחד מהמעשים שלנו, אז הם יפעלו כמו הגשם, יקיימו את העולם, ויביאו אור גדול לעולם הזה.
