פרשת השבוע הזה, פרשת "בחוקותי", מתחילה בדרך מיוחדת מאוד. בדרך כלל בתחילת כל פרשה נאמר "וידבר ה' אל משה לאמור", או "וידבר משה אל בני ישראל". יש תמיד הסבר מי מדבר אל מי, ולאיזו מטרה. אבל השבת הזו והקריאה הזו מיוחדת בכך שאינה מתחילה באף אחת מההצהרות האלה, אלא אומרת ישירות "אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם" – אם תלכו בדרכי, תזכו בכל הברכות שאור הבורא יכול לתת לכם.
אם כן, מדוע הפרשה הזו אינה מתחילה באף אחת מההצהרות הרגילות המופיעות בתחילת כל פרשה? מדוע מתחילה הפרשה כאילו באמצע מחשבה או באמצע משפט? המקובלים מלמדים הבנה יפה מאוד השבת הזו, של הקריאה הזו. הם אומרים שהפרשה הזו, שלא כמו פרשות אחרות, מעולם לא ניתנה למשה על ידי הבורא כלימוד שיש להעבירו הלאה. אלא זה כאילו שמשה צותת למחשבותיו של הבורא, לתפילתו של הבורא. המקובלים מלמדים שמשה הלך למקום שקט – שבו השתיק את כל הגופניות שלו, את כל הרצון לקבל לעצמו בלבד – והיה מסוגל לשמוע את שהבורא חושב ואת התפילות שהבורא מתפלל כאשר אף אחד אינו מקשיב.
אם כן, מדוע הפרשה הזו אינה מתחילה באף אחת מההצהרות הרגילות המופיעות בתחילת כל פרשה? מדוע מתחילה הפרשה כאילו באמצע מחשבה או באמצע משפט? המקובלים מלמדים הבנה יפה מאוד השבת הזו, של הקריאה הזו. הם אומרים שהפרשה הזו, שלא כמו פרשות אחרות, מעולם לא ניתנה למשה על ידי הבורא כלימוד שיש להעבירו הלאה. אלא זה כאילו שמשה צותת למחשבותיו של הבורא, לתפילתו של הבורא. המקובלים מלמדים שמשה הלך למקום שקט – שבו השתיק את כל הגופניות שלו, את כל הרצון לקבל לעצמו בלבד – והיה מסוגל לשמוע את שהבורא חושב ואת התפילות שהבורא מתפלל כאשר אף אחד אינו מקשיב.
השבת הזו, לכן, היא באמת במהותה תפילה של הבורא שנשמעה על ידי משה, ואותה מסר אחר כך משה לבני ישראל. ולכן ברור שאם זו הייתה תפילת הבורא עבורנו, היא חייבת הייתה להיות מסר חשוב מאוד; אם כן, מהי התפילה הזו?
המקובל והפרשן הגדול רש"י אומר שהמלים "אם בחוקותי תלכו" פירושן למעשה "אם תעשו את העבודה הרוחנית הקשה." אפשר לומר שיש שתי קטגוריות של עבודה רוחנית. ישנה העבודה הקלה או הנוחה, וישנה העבודה הבלתי נוחה. רובנו חיים את חיינו הרוחניים בתחום האזור הנוח הזה. ואנו חושבים שאנו בסדר מפני שאפילו אם אנו נכשלים, נאמר ב-15% מעבודתנו הרוחנית, אנו מביטים בשאר ה-85% ואומרים שאנחנו די בסדר. כשאנו רוצים לעשות דברים שקל לנו לעשות, אנו עושים את כולם, ואומרים לעצמנו שלעשות 85% מהעבודה הרוחנית שלנו זה טוב מאוד. אולי אנו לא מנצלים את ההזדמנויות הקשות של שאר 15 האחוזים… אבל מה זה בעצם משנה?
ובכן, זה משנה מאוד. מפני שהבורא, כאשר הוא מתפלל עבורנו, השאיפה האחת שלו היא שנעשה את העבודה הקשה הזו. אבל, מדוע חשוב כל כך שנעשה אותה?
הזוהר, בפרשת "ויחי", מגלה לנו סוד חשוב מאוד. הדיון מתחיל בפסוק של שלמה המלך. הוא אומר, " מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" [קוהלת א’ ג’]. שלמה המלך בעצם אומר שאין שום תועלת ברוב העבודה שאנשים עושים בימי חייהם. אם מתייחסים למלים אלה כפשוטן, אנשים יכולים לחשוב שהן מתייחסות רק לעבודה שנעשית למען האדרת כוחו ושמו של האדם, שבה הוא חושב רק על עצמו, על רצונו לקבל לעצמו בלבד, וסוג זה של עבודה בסופו של דבר אינו מביא לו שום יתרון ושום תועלת. אבל שלמה המלך אומר לנו ששום תועלת לא צומחת לאנושות או לאדם מרוב העבודה שאנו עושים. ולא מדובר כאן רק על אנשים ששקועים יותר מדי בפיזיות וברצון לקבל לעצמו בלבד שלהם, אלא הדבר יכול להיות נכון גם לגבי אלה העוסקים בעבודה רוחנית.
איך זה יתכן? הפסוק אומר: " מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" והזוהר מלמד שהמלים האלה, "תחת השמש", לא מייצגות רק את המקום בו אנו חיים, מתחת להשפעתה של השמש, אלא את שני סוגי העבודה. ישנה עבודה שנעשית תחת השמש, שהיא העבודה שאליה מתייחס המלך שלמה, וישנה העבודה שנעשית מעל השמש. ובאופן בסיסי, מה שהמלך שלמה מלמד אותנו הוא שהזוהר אומר לנו ששום תועלת לא צומחת מעבודה שנעשית מתחת לשמש, שהיא העבודה הרוחנית שנעשית במימד המלכות, או הרצון לקבל לעצמו בלבד – או אזור הנוחות שלנו. לכן אומר לנו רבי חייא בזוהר שאפילו עבודה רוחנית שאדם עושה בגבולות אזור הנוחות שלו היא בתחום העבודה שנעשית מתחת לשמש. והעבודה הזו אינה מעלה, אינה מרוממת, אינה מגלה אור.
לכן עכשיו אנו יכולים להבין מדוע הבורא מתפלל שנעשה את העבודה הקשה. מפני ששמונים וחמישה אחוזים מהעבודה שאנו עושים במימד הנוחות שלנו בעצם אינה שווה דבר. היא לא מעלה אותנו לעולמות עליונים ואינה מגלה אור. אם אנו מבינים זאת באמת, זה משנה הכל. אנו חייבים להקדיש זמן להתבונן פנימה ולהעריך באמת כמה מהעבודה שלנו באמת מעלה אותנו או מגלה אור. והדרך להעריך זאת היא בכך שנשאל את עצמנו כמה מתוך עבודתנו הרוחנית אנו עושים כאשר אנו רוצים לעשות אותה לעומת עבודה רוחנית שאנו עושים כאשר אנו לא רוצים לעשות אותה.
השבת הזו, אנו חייבים להקשיב ולקבל כוח מתפילת הבורא למעננו. אנו יכולים להגיע לידי ההבנה ששמונים וחמישה אחוזים מהעבודה שאנו עושים לא מגלים אור; שכל העבודה שאנו רוצים לעשות, שאנו עושים כאשר נוח לנו לעשות, שאנו מבינים מדוע אנו צריכים לעשות, שיש לנו השראה לעשות – ממנה לא מגיע אור. האור בא מ-15% הנותרים. אנו לא אמורים להיות מושלמים ב-15% הללו, אבל שם נמצאות העבודה הרוחנית שלנו והגדילה הרוחנית שלנו. משם מגיעות הברכות. שום ברכה לא באה לאדם מהעבודה שהוא עושה תחת השמש, מהעבודה שהוא עושה בתחומי אזור הנוחות הפיזי שלו. אנו חייבים להתחיל לדחוף את עצמנו ולתפוס את הדברים שאנו לא רוצים לעשות, לתפוס את הרגעים שהם קשים ומוחצים מדי, מפני שכאשר אנו עושים את העבודה בזמנים בהם יש לנו כל הסיבות לא לעשות אותה רק שם נמצא ומתגלה האור.
השבת הזו, הבורא מתפלל עבורנו. הוא מתפלל להבנה החשובה ביותר ולעבודה החשובה ביותר. כשאנו מחברים את עצמנו לתפילות הבורא עבורנו – וזוהי אחת המתנות הנפלאות של השבת הזו – ניתנת לנו היכולת לא רק לשמוע ולהבין, אלא גם להפוך אותן לחלק מישותנו, ולשנות את הדרך שבה אנו רואים את עבודתנו הרוחנית. מחלה יכולה להפוך להחלמה. קושי יכול להפוך לפתרון.
בשבת הזו, שבת "בחוקותי", יש לנו הזדמנות לשמוע את תפילת הבורא ולזכות בכוח לשנות האופן והמיקוד של עבודתנו הרוחנית; ובדרך זו, לקבל את כל הברכות שבאות באמצעות העבודה שהשתנתה.
המרכז לקבלה גם בפייסבוק לחץ כאן