ענווה לגבי הרצונות הרוחניים שלנו
מהי הסיבה האמיתית שבגללה לא נכנסו השבטים ראובן, גד וחצי המנשה לארץ ישראל, ומה אנו יכולים ללמוד מכך על התכנית הרוחנית הגדולה שמיועדת לכל אחד מאתנו? עיון במסרים הנסתרים של פרשות מטות-מסעי
מאת: מיכאל ברג
בסוף פרשת מסעי, עוזב משה את העולם הזה ומתקיים דיון שלם על חלוקת ארץ ישראל. אבל שני השבטים, ראובן וגד, וחצי שבט מנשה, מחליטים שאינם רוצים לחיות בארץ ישראל; הם רוצים לחיות מעבר לירדן.
הם הולכים למשה ואומרים לו שהם יודעים שהם אמורים להיכנס לארץ ישראל לאחר 40 שנים של מסע, אבל עכשיו, לקראת סוף המסע, הם לא רוצים להיכנס. משה אומר להם שזה בסדר, אבל כדי לקבל את המתנה הגדולה הזו, הם חייבים לשלוח את החיילים שלהם עם שאר בני ישראל, ואז תהיה להם הזכות לקחת את האדמה לעצמם. זה סיפור גדול; לשניים וחצי שבטים היה רצון גדול. הם שאלו את משה אם זה בסדר, ומשה מצא דרך לעשות שזה יהיה בסדר, בתוספת אזהרה קטנה – עליהם לשלוח את החיילים שלהם. וכולם שמחים.
הסיבה האמיתית של הבורא
אבל החיד"א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי, כותב שלמעשה, ראובן, גד וחצי שבט מנשה לא השלימו את מלאכת הטיהור שלהם ולכן לא היו ברמה רוחנית גבוהה מספיק כדי להיכנס לרמה הרוחנית הגבוהה שנקראת ארץ ישראל.
לכן, הסיבה האמיתית לכך שהשבטים ראובן גד וחצי שבט מנשה לא נכנסו הייתה שלא הייתה להם הזכות לכך. והחיד"א אומר לנו לראות את הגדולה של מה שעשה כאן הבורא. הבורא לא רצה להביך אותם. האם אתם מתארים לעצמכם מה היו מרגישים אם היו מגיעים לגבול ארץ ישראל ומשה היה אומר להם: "לא, חכו. רק תשעה וחצי שבטים יכולים להיכנס מפני שזכו לכך, עשו את העבודה, אבל השבטים ראובן, גד וחצי שבט מנשה צריכים להישאר בצד הזה כי לא זכו לכך עדיין. אולי עוד כמה שנים, אם ימשיכו לעשות את העבודה, יוכלו להיכנס." הם היו בוודאי מובכים כל כך! לכן, במקום להביך אותם, הבורא הכניס בלבם שהם אינם רוצים להיכנס, ולא רק זאת, אלא שהם אפילו חייבים לבקש זאת; בדרך זו, הם ביקשו ועבדו כדי לקבל משהו שבעצם היה עונש בשבילם.
ומה אנו יכולים ללמוד מכך?
בואו נחשוב על כך במונחים של החיים שלנו. כמה פעמים אנו מבקשים דברים? אנו אומרים: "אני רוצה שזה יקרה. אני באמת רוצה שזה יקרה." למעשה זה יכול להיות מסוכן מאוד, מפני שמי יודע אם הסיבה לכך שרצון מסוים בא אלינו היא לא כדי למנוע מאתנו לקבל דבר גדול יותר? חשבו על כך – אלפי האנשים שבשבטים ראובן, גד וחצי שבט מנשה היו נלהבים כל כך. הם היו כל כך אסירי תודה על כך שהתפילות שלהם נענו והם יכלו להישאר בצד השני של נהר הירדן. הם חשבו שהם קיבלו בדיוק מה שרצו, במקום להבין שהנשמות שלהם צריכות למעשה לעשות את העבודה ולזכות בכניסה לארץ ישראל.
יש כאן הרבה לימודים, אבל אחד מהם הוא הרעיון של ענווה לגבי הרצונות הרוחניים שלנו. בפעם הבאה שנחשוב: "זה מה שאני חייב/ת לעשות, ואני מקווה שהבורא ייתן לי את הכוח לעשות זאת," עצרו לרגע ואמרו: "יש סיכוי טוב שזה בכלל לא מה שאני אמור/ה לעשות." אנו חייבים לחיות את חיינו בפתיחות מתמדת לעובדה שהרצון הרוחני הגדול שלנו יכול להיות הדבר הגרוע ביותר עבורנו.
לחיות בפתיחות מתמדת
כאשר אנו חושבים על חיינו, על ההחלטות שלנו, על הרצונות שלנו, ועל הדברים שאנחנו דוחפים את עצמנו לקראתם, אנו חייבים להבין כמה מסוכן זה יכול להיות ותמיד לזכור שכן, אני מקווה שזה מה שאני אמור/ה לעשות, ואני מקווה שאם זה מה שאני אמור/ה לעשות, הבורא יעזור לי, אבל יש סיכוי רב לכך שאני לגמרי לא בכיוון, ולא רק שזה לא מה שאני אמור/ה לעשות, אלא גרוע מזה, זה אפילו יכול להזיק לי. אנו חייבים לבקש מהבורא להראות לנו מה אנו אמורים לעשות, להיות פתוחים לגמרי ולעולם לא להינעל על מעשה מסוים שאנו רוצים לעשות או על תוצאה שאנו רוצים להשיג.
אנו לומדים מהשבטים גד, ראובן וחצי שבט מנשה להיות תמיד בענווה לגבי הרצונות הרוחניים שלנו והתכנית הרוחנית שלנו. מעניין מאוד לראות כמה הם טעו בדרך בה ראו את העניין. והאמת היא שהסיכויים הם שכיום, ממש עכשיו, יש לכל אחד מאתנו, היבט בחייו שבו הוא פועל כמו השבטים ראובן, גד וחצי שבט מנשה. כדי להינצל מהרצונות הרוחניים שלנו, כדאי לזכור את הסיפור הזה ולהיות פתוחים לכך שיש סיכוי שכל מה שאנו חושבים שאנו רוצים להשיג באופן רוחני, שגוי לחלוטין.