המקובלים מלמדים שכאשר אדם נפטר, הנשמה עוזבת את הגוף, והגוף הפיזי נעשה טמא; כלומר, כוחות שליליים יכולים להיצמד אליו
ואם אדם נמצא ליד גוף של מת, הוא או היא מקבלים חלק מהטומאה הזו. הטומאה הזו מסולקת באמצעות תהליך שנקרא "פרה אדומה", וזה התוכן של פרשת השבוע הזה, פרשת "חוקת".
הזוהר מסביר שלא מדובר כאן רק על תהליך טכני של הסרת הטומאה הזו, אלא על התהליך שבו אדם מנתק את עצמו מכוחות החושך, ממה שקרוי "הסטרא אחרא", הצד השלילי. לכן, כאשר אנו מדברים על כוח המוות, שאותו אמורה לסלק פרשת השבוע הזה, אנו לא רק מדברים על רגע המוות הפיזי שאנשים חווים. אלא אנו מדברים על כוח של מוות שאנשים חווים כל יום; כל תחושה של אכזבה, עצב, או כעס היא פיסת חיבור אל כוח המוות הסופי הזה. ולכן המתנה שניתנת לנו השבת הזו היא היכולת להתחיל לנתק את עצמנו מכוח המוות.
אם כן, מהי המודעות או התהליך שאנו חייבים להתחיל כדי להיות מסוגלים לקחת חלק במתנת השבת הזו? כדי להעריך כיצד אנו יכולים לסלק מוות, אנו חייבים להעריך ולדעת כיצד המוות התחיל. המקובלים מלמדים שכאשר נוצר אדם הראשון, ניתן לו הכוח להיות מעל למוות, והוא לא היה אמור למות לעולם. אז בא מה שקרוי :"חטא אדם". המקובלים מלמדים שהדבר העיקרי שגרם לאדם ליפול היה האגו. אנו יודעים שהוא רצה לזכות ביותר חכמה. הוא הקשיב לנחש וחשב: "איך העז הבורא לא לתת לי גם את זה?" ואכל מעץ הדעת – טוב ורע. ומאותה הנפילה, הכוח שמאפשר למוות לבוא לעולם בא מהאגו, מהתחושה של "אני צריך גם את זה."
אם כן, אם אנו מבינים שהמוות בא לעולם באמצעות כוחות האגו, אז הדרך להסיר מוות על כל צורותיו היא באמצעות צמצום האגו. לכן, אנו קוראים בפרשת השבוע הזה שחלק מתהליך ההיטהרות אינו פשוט תהליך פיזי שניתן למשה ולאהרן, כלומר שריפת הפרה ופיזור האפר על האדם הטמא, אלא מדובר כאן על תהליך שכל אחת ואחד מאתנו אמורים לעבור על ידי הפרדת עצמנו מכוחות המוות והחושך האלה.
הזוהר והמדרש מדברים גם על האזוב. זה צמח צנוע מאוד שגדל על הקירות. במדרש נאמר שכוחות החושך שבאו מהאגו הם תוצאה של תחושת התנשאות על מישהו אחר; והאזוב מייצג את הצניעות והענווה שבאדם. מזה אנו זוכים להבין שכוח המוות – כולל עצב יומיומי, אומללות, כעס ואכזבה – בא מהאגו, מתחושה של התנשאות, של עליונות על מישהו אחר. והדרך היחידה לרפא זאת, הדרך היחידה לשנות זאת ולנתק את עצמנו מכוחות המוות האלה, היא באמצעות הענווה. על ידי דחיפת עצמנו למטה.
כאשר שואלים בגמרא ובתלמוד "מה יכול אדם לעשות כדי שיהיו לו חיים?" התשובה היא: "ימית את עצמו". רש"י עונה על אותה שאלה באמרו "ישפיל את עצמו". מה פירוש הציטטות הללו? הן אומרות שהדרך היחידה להשיג חיים, גם חיי יום יום וגם חיי נצח, היא המתת האגו ודחיפתו כלפי מטה באופן שיטתי ועקבי.
יתירה מזו, הארי מלמד שהערך המספרי של המילה ס-מ-א-ל, שמייצגת את מלאך המוות, המלאך שמביא גם מוות יומיומי וגם מוות סופי של הגוף, הוא גם הערך המספרי של המילה ענוה. מדוע? מפני שכאשר אדם מצמצם את האגו שלו, יש לו שליטה מוחלטת על ס-מ-א-ל, מלאך המוות. בכל פעם שאנו פועלים עם אגו, בכל פעם שאנו מגיבים בכעס או באכזבה, אנו בעצם מושיטים את ידנו וקוראים לכוחות החושך לבוא ולהיות בתוכנו. לכן במשך היום אנו בעצם בונים עשרה, עשרים מקומות עבור כוחות השליליות האלה, של מוות, לבוא ולהיות בתוכנו. ואז ביום שלמחרת אנו מדוכאים או עצובים.
ולהפך, כאשר יש לנו הזדמנות לפעול עם אגו, ואנו עוצרים אותה, אנו מנתקים אחת מההזדמנויות האלה. אם אדם עושה מספיק מעשים של הריגת הפתחים האלה, הריגת הפעולות האלה – כלומר שהיום, כאשר היה לי רצון לכעוס על מישהו שעשה לי משהו או לתקוף אותו, ולא עשיתי זאת – אז הפעולה הזו מנתקת מתוכי את המקום שבו יכולה השליליות לשהות. כאשר הארי מלמד אותנו שהמלאך ס-מ-א-ל, מלאך המוות, הוא בעל אותו ערך מספרי כמו ענוה, הוא מלמד אותנו שכאשר אתם מסוגלים להשיג את רמת הענוה המוחלטת, אתם מנתקים את עצמכם מכל אותם ענפים, מכל אותם מקומות שבהם נמצא מלאך המוות. אתם מוסתרים ממנו עכשיו לחלוטין. אין יותר שום פתח דרכו הוא יוכל להיכנס.
פעולת המתת האגו הזו היא לא רק ריפוי רוחני. היא גם, וזה חשוב מאוד, ריפוי פיזי. אם יש לאדם כאב בעולם הפיזי – בריאות, כספים, יחסים וכדומה – הכוח הגדול ביותר לרפא זאת הוא כוח האזוב, כוח צמצום האגו. לכן, השבת הזו נותנת לנו את הכוח להתחיל את תהליך הסרת כוחות המוות והחושך. ולשם כך יש רק דרך אחת: להמית את האגו.
