לקום
פרשת "ויגש" מתחילה במלים "ויגש אליו יהודה", אבל משמעות המלים עמוקה הרבה יותר מפירושן המילולי. "ויגש אליו יהודה" פירושו שאנו ניגשים לבורא עם "עזות דקדושה", עם חוצפה קדושה, לקום ולבקש דברים מעבר ליכולות שלנו. ולכן אין זה צירוף מקרים שאנו קוראים את הפרשה הזו בשבת שלאחר חנוכה; הסיבה לכך שמעט מכבים היו מסוגלים לנצח את הצבא היווני לא הייתה מפני שהיה להם כוח פיזי מיוחד. הנס נעשה אפשרי מכיוון שהם נגשו עם חוצפה קדושה, והשיגו אותה.
בתלמוד יש סיפור על נקדימון בן גוריון. במשך החגים פסח, שבועות וסוכות, באו לירושלים הרבה מבני ישראל, וגם אורחים מחו"ל, כדי לחגוג את האירועים הקוסמיים האלה. בחג אחד כזה, הגיעו לעיר אנשים הרבה מעבר למצופה ולא היו עבורם מים לשתיה.
נקדימון בן גוריון, אדם עשיר ומכובד מאוד, שגר בירושלים באותה תקופה, הלך לאדם עשיר אחר שהיו לו בארות של מים. הוא אמר: "הלווה לי שתים עשרה בארות של מים כדי שכל האנשים שבירושלים יוכלו לשתות. אני מבטיח שבמועד שנקבע אחזיר לך שתים עשרה בארות מלאות במים. ואם אותו יום לא אוכל לתת לך את שתים עשרה בארות המים, אני מבטיח לתת לך שתים עשרה חתיכות של כסף." אותם ימים, 12 חתיכות של כסף היו סכום עצום של כסף.
האיש העשיר ונקדימון הסכימו על תאריך מסוים כמועד התשלום. לא ירד גשם כל השנה, וכאשר הגיע הזמן ונקדימון היה צריך להחזיר לאיש העשיר 12 בארות מלאות במים, הוא לא יכול היה לעשות זאת. נקדימון שיער שירד גשם וששתים עשרה הבארות שחפר תתמלאנה במים בזמן כדי לשלם לאיש העשיר.
בבוקרו של היום בו היה צריך לשלם לאיש העשיר, שלח האיש מסר לנקדימון: "תן לי את המים אם יש לך, או תן לי את הכסף. היום הוא היום בו הסכמת לשלם לי." נקדימון שלח בחזרה מסר לאיש העשיר: "אל תדאג, יש לי כל היום לשלם לך." אותו יום אחרי הצהרים, קיבל נקדימון מסר נוסף: "שלם לי מים או כסף", ולכך ענה נקדימון: "היום עדיין לא הסתיים." לקראת שקיעת השמש, הגיע מסר נוסף: "תן לי מים או כסף." ושוב ענה נקדימון: "אל תדאג, יש לי עדיין זמן כדי להחזיר לך."
האיש העשיר צחק כאשר קיבל את התשובה הזו. לא ירד גשם כל השנה. האם נקדימון באמת חושב שבשעות המעטות שנשארו ליום הזה ירד מספיק גשם כדי למלא את שתים עשרה הבארות במים?
נקדימון הלך לבית המקדש והתחיל להתפלל. הוא אמר לבורא: "אתה יודע מדוע לוויתי את שתים עשרה בארות המים האלה. זה לא היה בשבילי. זה לא היה בשביל המשפחה שלי. עשיתי את זה בשבילך." ברגע שנקדימון סיים את תפילתו, התחיל לרדת גשם בעוצמה רבה ומילא את שתים עשרה הבארות עד אפס מקום. כאשר עזב נקדימון את בית המקדש, פגש את האיש העשיר ברחוב ואמר לו בבדיחות הדעת: "עכשיו אתה חייב לי כסף, מפני שהבארות עולות על גדותיהן. אני מחזיר לך יותר מאשר לוויתי."
האיש העשיר ענה: "אני יודע שאתה היית הסיבה היחידה לכך שירד היום גשם. הבורא שינה את העולם בשבילך. אבל אני עדיין יכול להתלונן. עכשיו מעונן, ולכן כבר חושך, ואני יכול לומר שהגשם ירד אחרי שקיעת השמש. לכן הגשם ירד בעצם ביום שלי, לא שלך, ואתה עדיין חייב לשלם לי את הכסף."
נקדימון חזר למקדש, התפלל שוב, ואמר לבורא: "תן לעולם לדעת שיש לך אנשים אהובים בעולם הזה ושאני באמת מחובר אליך." מיד נעלמו העננים, השמים התבהרו, והשמש התחילה לזרוח.
כאן יש לנו סיפור שמכיל שני נסים. ראשית, נקדימון אמר לבורא, "הסיבה היחידה שאני חייב עכשיו לאיש הזה מים היא מפני שעשיתי את זה בשבילך." והבורא יצר מיד נס של גשם. לא ירד גשם כל השנה, אבל כאשר ביקש זאת נקדימון באמת, הגשם ירד. הנס השני התרחש כאשר חזר נקדימון אל בית המקדש והתפלל שוב לבורא. "תן לעולם לדעת שאני מחובר אליך באמת." והשמש זרחה. אני חושב שהנס השני הוא הגדול מהשניים מפני שבנס הראשון, נקדימון היה נואש, לא ירד גשם כל השנה, והוא לא רצה לשלם לאיש העשיר כסף. זה היה נס גדול, אבל זה היה נס שנבע מייאוש.
הנס השני התרחש כאשר נקדימון נגש לבורא עם חוצפה קדושה, ואמר: "לא, אני שולט על העולם הזה." נקדימון יכול היה להתווכח עם האיש העשיר שעות רבות וקרוב לוודאי שהיה מנצח, אבל במקום, הוא חזר למקדש והתפלל, "תן להם לדעת שאני מחובר אליך." לכן, הנס השני משמעותי יותר מהנס הראשון.
אנשים רבים, כאשר הם מיואשים, מבקשים מהבורא לבוא ולעזור להם, אבל לא למספיק אנשים מאתנו יש החוצפה הקדושה לקום ולומר: "אני הולך לגרום לעולם להשתנות. אנחנו הולכים לומר לבורא שהוא חייב ליצור את הנס הזה."
איך אנו שוברים את הקיר שעדיין שומר אותנו בחושך, שעדיין שומר אותנו בכאב בחיינו, שעדיין משאיר חושך וסבלבעולם שלנו? אנו יכולים לפרוץ אותו עם החוצפה לקום ולומר: "אני הולך לבקש ממך, ולקבל, מעבר ליכולות שלי." נקדימון עשה זאת. יהודה עשה זאת. ובשבת "ויגש", לכולנו יש היכולת לקום ולבקש מעבר למה שאנו יכולים לעשות. בשבת "ויגש", יהודה מעורר זאת בתוכנו.