טיפוח ענווה אמיתית
המדרש אומר שברכות באות מענווה. כלומר, ברכות תבואנה לאדם רק כאשר יעורר ענווה בתוכו. אם כן, איך אנו מעוררים ענווה? עיון בפרשת "ראה" ובמשל הנר הקטן
מאת: מיכאל ברג
אנו יודעים שמשה נחשב לאדם העניו ביותר שחי אי פעם בעולם הזה. "תפארת שלמה" מסביר, שכאשר אנו מדברים על ענווה ומתייחסים למשה, אנו לא מדברים על ענווה של אדם. כל אחד יכול להגיע לרמה מסוימת של ענווה. הענווה שאנו מדברים עליה כאשר אנו מדברים על משה, היא רמה של ענווה אמיתית, שהיא הדרך היחידה להתחבר לכל הברכות. משה זכה לדבר ישירות עם הבורא משום שהשיג ענווה אמיתית, באמצעות ההתגלויות האדירות ורמות החיבור העצומות, אליהן הגיע כתוצאה מהשינוי הרוחני שעבר ומהגדילה האישית שלו.
ענווה אין פירושה שאנו רוחניים ויודעים שלא טוב לפעול מתוך אגו או לדבר בהתנשאות אל אנשים. טוב מאוד שאנו עובדים על טיפוח ענווה, אבל אין זו הענווה שהייתה למשה ושאנו חייבים לחתור אליה. אם כן, מה היא הענווה האמיתית של משה?
באופן טבעי
כשאנו מתקרבים יותר ויותר לאור הבורא, אנו באופן טבעי מתחילים לראות עד כמה קטנים אנו. "קדושת לוי" משתמש באנלוגיה של הנר הקטן: ככל שהוא רחוק יותר מהשמש, הוא יכול להאיר יותר את החושך. אבל ככל שהוא מתקרב לשמש, הוא יוצר פחות אור, מפני שהוא מוצף באור השמש. הדבר נכון גם לגבינו. כשאנו גדלים מבחינה רוחנית ומפתחים חיבור קרוב יותר לאור הבורא, הענווה נעשית לנו טבעית יותר. אין זה משהו שאדם חייב לעבוד עליו. אם אנו מתקרבים לאור הבורא, נעשה לנו ברור עד כמה אנו קטנים. אם הענווה לא באה לנו באופן טבעי, זה סימן לכך שאנו חייבים לעבוד כדי לפתח את היכולת הזו. ומכיוון שענווה היא הבסיס לכל הברכות, זו שאלה שאנו חייבים לשאול את עצמנו: האם הענווה באה לי באופן טבעי?
למרבה הצער, אפילו אלה מאתנו שעובדים על עצמם באופן רוחני, עצם העובדה שאנו חייבים לעבוד כדי להיות ענווים היא סימן לכך שאנו רחוקים מאור הבורא. מפני שאם היינו באמת מתקרבים לבורא, הענווה הייתה באה אלינו באופן טבעי; כי כשאנו מתקרבים לאור הבורא, אנו רואים באופן טבעי, כמה קטנים וחסרי משמעות אנחנו בהשוואה אליו. אם הענווה לא באה אלינו באופן טבעי, זה סימן ברור לכך, שאנו לא מתקרבים לאור הבורא, שאנו לא גדלים, ולכן, כל הדברים הגדולים שאנו עושים וכל הדברים הגדולים שאנשים רואים בנו שווים כקליפת השום.
להתקרב אל האור
אנו חושבים שעבודה על עצמנו פירושה לצמצם את התגובה שלנו כאשר מישהו עושה לנו משהו שלילי, מפני שאנו יודעים שחשוב שלא יהיה לנו אגו גדול ואנו רוצים להיות רוחניים. למרות שהתנהגות כזו היא בסדר, זו לא ענווה אמיתית, והיא גם לא סימן לכך שאנו גדלים. אם אנו גדלים ומתחברים חזק לאור הבורא, ענווה תבוא באופן טבעי. אם הענווה לא באה לנו באופן טבעי, כל הדברים האחרים שנעשה, וכל מה שאנשים אחרים יראו בנו, לא שווים דבר, מפני שאין הם מעידים על כך על גדילה או על חיבור חזק יותר לאור הבורא. כאשר אנו גדלים, המשמעות שלנו נעשית ברורה יותר מיום ליום. אבל אם צמצום האגו שלנו לא בא בטבעיות, זה הסימן המובהק ביותר לכך שאנו לא מגדילים את החיבור שלנו לאור הבורא.
לכן לא חשוב כלל מה חושבים עלינו או מה אנו עושים. כל מה שחשוב הוא שנשאל את עצמנו את השאלה הפשוטה הזו: האם הענווה שלי גדלה באופן טבעי מיום ליום? התשובה היא שככל שאתם מתקרבים יותר לאור הבורא, הענווה צריכה לבוא לכם בטבעיות רבה יותר.
