בפרשת השבוע הזה מדובר על המרגלים. משה שולח שתים עשרה נשמות גדולות לראות את הארץ המובטחת. הם חוזרים אל בני ישראל עם דו"ח שלילי האומר שהאנשים שגרים שם חזקים מדי ויביסו את בני ישראל בקרב. בני ישראל מקבלים את הדו"ח הזה, ומכיוון שקיבלו אותו, מעולם לא הצליחו להיכנס לארץ ישראל. גם המרגלים לא הצליחו לעשות זאת, חוץ מכלב ויהושע.
זה סיפור מעניין מאוד, בעל עומק רב. הפירוש הבסיסי של רוב האנשים לסיפור הזה הוא שבני ישראל היו במסעם הרוחני בנקודה שבה היו מוכנים לרמה הבאה שלהם. המקובלים מלמדים שכאשר אנו מדברים על כניסה לארץ ישראל, אנו מדברים לא רק על כניסה פיזית, אלא חשוב מזה, אנו מדברים על התעלות רוחנית. כניסה לארץ ישראל מייצגת כניסה למימד רוחני חדש ונעלה.
אם כן המרגלים הולכים, עושים טעות, חוזרים, מדברים לשון הרע על הארץ, כולם נופלים, ועכשיו אינם ראויים עוד להיכנס לארץ ישראל. זוהי דרך אחת לראות זאת.
אבל הייתי רוצה לדבר על משהו אחר; על הבנה חדשה של הלימוד הזה.
אחת מן ההצהרות המפחידות והעצובות ביותר שמצהיר הרב אשלג היא שמתוך אלף אנשים שמתחילים את מסעם הרוחני, רק אחד משלים אותו. ואני חושב שאחת מהסיבות לכך היא שאנו מחמיצים את ההבנה הזו, או לפחות איננו דבקים בה בחוזקה כפי שהיינו צריכים.
בפרשת השבוע הזה, כפי שאנו יודעים, יש סיפור על המרגלים. אבל כל שבת אנו קוראים גם הפטרה, קטע מתוך ספרי הנביאים; וההפטרה של השבוע הזה לוקחת אותנו הרבה שנים לאחר מכן, לתקופה בה יהושע הוא המנהיג והוא שולח שני מרגלים ליריחו. נאמר שהמרגלים הלכו, והגיעו לביתה של אישה. שמה היה רחב, והיא הייתה זונה; נאמר לנו במפורש שהעבודה שלה הייתה עבודה של זונה, ומשמעות הדבר היא שיש לכך חשיבות. הסיפור ממשיך בכך שהמרגלים משוחחים עמה, היא עוזרת להם, מתעוררת באופן רוחני, ומתחילה תהליך של התעלות רוחנית.
המפרשים מסבירים שהסמיכות בין הסיפור שבפרשת שלח לך, סיפור המרגלים שהיו שתים עשרה הנשמות הגבוהות ביותר שבדור ההוא, ובין סיפור הזונה שבהפטרה, אינה מקרית.
אם תבקשו את רוב האנשים – או אפילו את עצמכם – לבחור מי הייתם מעדיפים להיות – המרגלים שהיו הנשמות הגבוהות ביותר של הדור ההוא שעשו טעות, או רחב הזונה, שבודאי לא חיה חיים רוחניים עד לאותה נקודה, אבל התחילה לעשות כמה פעולות רוחניות? אני משער שרובנו היינו מעדיפים להיות הנשמות הגבוהות ביותר שרק עשו טעות מאשר הנשמה הנמוכה ביותר שרק התחילה בפעולה חיובית. אבל זו טעות מצדנו. והסיבה לכך היא שהאופן בו רובנו מעריכים את מצבנו הרוחני הוא מה אנו עושים, וזו טעות גדולה מאוד.
הדבר שמצביע על החיבור הרוחני שלנו אינו מה אנו עושים, אלא האם אנו גדלים או נופלים, בין אם אנו עושים יותר או פחות. בואו ניקח מקרה שבו אדם עושה חמישים פעולות רוחניות ביום; למשל, הוא נותן שלושים פעמים, הוא מתחבר לזוהר עשר פעמים, ועושה עשר פעולות מדהימות. אבל אתמול הוא עשה חמישים ושתים. היום שלפניו הוא עשה חמישים וארבע. והיום שלפני כן הוא עשה חמישים ושש. ושנה קודם לכן הוא עשה שבעים ושתים.
אבל אדם אחר עושה שלוש פעולות רוחניות; לפני ארבעה ימים לא עשה כלום. לפני שלושה ימים עשה פעולה אחת, לפני יומיים עשה שתיים, והיום עשה שלוש. עכשיו העריכו את שני האנשים האלה : אדם אחד שעושה חמישים, והשני עושה שלוש. מי מחובר יותר לאור הבורא? הייתם אומרים שזה כמובן האדם שעשה חמישים פעולות של נתינה, אבל זה לא נכון.
זוהי הבנה חדשה עבורנו, ולכן חשוב לדעת את ההיגיון שבה.
אור הבורא נמצא בתנועה מתמדת; הבורא נותן כל הזמן וגדל בברכותיו כל הזמן. כאשר אדם גדל, הוא, כפי שמכנה זאת הרב אשלג, בשיווי צורה. הוא בחיבור עם אור הבורא. כאשר אדם מתמעט, או סטטי, או מתנתק מאור הבורא, מכיוון שאור הבורא גדל והאדם הזה לא.
וזה הדבר העצוב ביותר כאשר אתם רואים זאת – מישהו שעושה את כל התקשורות ועושה את כל הדברים הנכונים. אבל אנו צריכים להבין השבת הזו שהכמות של מה שאתם עושים אין לה שום חשיבות אם אתם ממעיטים או סטטיים. הדבר היחיד שחשוב הוא האם אתם גדלים או לא.
נחזור למרגלים ולרחב הזונה. אותן שתים עשרה נשמות צדיקות עשו רק שגיאה אחת; הם היו הנשמות הגדולות ביותר של הדור ההוא, אבל הם נפלו. וברגע שאתם מתחילים ליפול, ברגע שאתם מתחילים להמעיט, אתם מתנתקים מאור הבורא.
הרב אשלג אמר את הדבר המדהים הבא, שחשוב לזכור אותו כל הזמן: אדם יכול לעמוד בחדר ליד נר במשך מאה שנים ויהיה לו אור. אדם יכול לצאת מהחדר הזה לאחר מאה שנים ויום אחד ולא יהיה לו כלל אור. לאחר שעמד מאה שנים ליד האור אין לו כל מאגר; אתם או נמצאים עם האור או רחוקים מהאור.
לכן השאלה לעולם לא צריכה להיות מה אני עושה או כמה אני עושה? השאלה היא, מאתמול להיום, משבוע שעבר לשבוע הזה, מהחודש שעבר לחודש הזה, מהשנה שעברה לשנה הזו, האם אני עושה יותר? האם אנו נותנים יותר? האם אנו מתחברים יותר, ודוחפים את עצמנו יותר לעשות יותר?
אתם יכולים להיות מחוברים לאור הבורא רק אם אתם גדלים. והשבת הזו יש לנו שתי ברירות – להתחבר או למרגלים הצדיקים או לזונה. ועכשיו אנו מבינים שאנו רוצים להתחבר לזונה, מפני שהיה לה הדבר החשוב היחיד – היא גדלה. למרגלים היה הכל, אבל היה להם חיסרון אחד – הם התמעטו. הזמן היחיד שבו יש חיבור לאור הבורא הוא אם יש גדילה, אם יש דחיפה, אם יש תנועה. לכן, השבת הזו, ניתנת לנו מתנה עצומה למצוא את המקומות שבהם אנו רוחניים אבל קופאים על שמרינו ולהתחיל לדחוף את עצמנו לעשות מחר יותר מאשר עשינו היום.
ברכות ואור,
מיכאל ברג