יש במדרש קטע שאני מאמין שהוא המחשבה המובילה והכוח של שבת יתרו: הבורא אומר למשה, כשהוא מתייחס לחמו של משה, יתרו: “מהותי היא תמיד לקרב, ולעולם לא להרחיק”.
מזה אנו מבינים שבפרשת יתרו הבורא מקרב אותנו אליו. אבל, כדי שזה יתרחש, אנו חייבים לבקש זאת, להתחנן, והסיבה לכך שאנו חייבים להתחנן חשובה. בצד השני של הצד שבו הבורא מקרב אותנו, קיים כוחו של עמלק, כוח הספק וחוסר הודאות, כוח שמרחיק אותנו מהבורא. עמלק נמצא שם כאשר המחשבה “איני רוצה אפילו להתחבר” עולה על דעתנו. הדרך היחידה לנטרל מחשבות כאלה ולפעול נגדן היא קודם כל להבין מיהו ומהו עמלק, ואז, במיוחד בשבת יתרו כאשר מהות הבורא מקרבת אותנו, להתחנן לקרבה הזו.
והסיבה מדוע אנו חייבים להתחנן לשם כך היא שהתחנונים מציינים שאנו נלחמים עבור הקרבה הזו. הסכנה הרוחנית הגדולה ביותר שאנו עומדים בפניה אינה המלחמה שלנו להתחבר, מכיוון שאם אנו נלחמים, אנו כבר נמצאים על הדרך הרוחנית; אלא, הסכנה הגדולה ביותר שאנו עומדים בפניה היא חוסר הרצון להילחם. זו ההחלטה שהחליטו אדם וחווה כאשר גורשו מגן העדן ואמרו: “אנו אפילו לא רוצים לחזור לשם”, וזו גם ההחלטה שהחליט שבט דן כאשר הלכו עם בני ישראל, והחליטו “אנו לא רוצים עוד להיות חלק ממעטה ההגנה הזה.” הם החליטו את ההחלטות האלה בגלל כוחו של עמלק, כוח הספקות שחדרו למוחם. לכן, אנו חייבים להבין שהסכנה הגדולה ביותר שאנו עומדים בפניה אינה כאשר בכל בוקר אנו מתעוררים וחייבים להילחם כדי להתחבר, למשל כאשר אנו עייפים אבל עדיין רוצים לנסות, אבל הסכנה היא שאנו אפילו לא רוצים לנסות.
כאשר אנו בעיצומה של המלחמה על הודאות, אנו עדיין מחוברים, בעוד כוחו של עמלק מתבטא כאשר החלטנו שאנו אפילו לא רוצים יותר להילחם לשם כך. וזה יכול להתרחש ברגע, או ביום, בדברים קטנים או בדברים גדולים. זה הקרב האמתי, ובשבת יתרו, אנו יכולים לקבל את החיסון האמתי לכך כשנתחנן לבורא שיקרב אותנו אליו. אבל, כדי לעשות זאת, אנו חייבים להבין שסכנת עמלק אינה הקרב. סכנת עמלק קימת כאשר כוח הספקות שלו מחלחל אל תוך המודעות שלנו ואנו מחליטים שאנו אפילו לא רוצים לנסות להתחבר. זה מפחיד, אם נתבונן באדם וחווה ושבט דן; הם היו אנשים רוחניים, עשו את העבודה הרוחנית, אבל אז נכנס עמלק למודעות שלהם, ואדם וחווה עזבו את גן עדן, ושבט דן עזב את בני ישראל, ועלתה במוחם המחשבה שהם אפילו לא רוצים לחזור למצב הקודם.
זה מלמד אותנו, לכן, שאפילו אם אנו עושים את העבודה הרוחנית, עדיין יכול עמלק לחלחל את תוך מוחותינו. מכיוון שכל עוד אנו עושים את העבודה הרוחנית, אבל נשארים באזורי הנוחות שלנו, הספקות יכולים עדיין להיכנס פנימה. כאשר מה שאנו חיים וחווים, אפילו אם הוא רוחני, נמצא בתוך תחום הטבע שלנו, אין לנו יכולת קיום רוחנית, וכל דבר שמתרחש יכול לגרום לכך שנאבד אותה לחלוטין. אבל אם אנו דוחפים את עצמנו לצאת מתוך הטבע שלנו ומתוך אזורי הנוחות שלנו, אז אנו מוגנים מפני הספק.
אם כן, אנו לומדים שהגנה מכוח עמלק היא כפולה: אנו חייבים להתחנן לבורא לקרב אותנו אליו, וגם להמשיך לדחוף את עצמנו מחוץ לטבע שלנו כשאנו עושים את עבודתנו הרוחנית. ובשבת יתרו, אור זרועותיו של הבורא פתוח בפנינו; אם נבקש, נוכל לקבל גם את מתנת הבורא לקרב אותנו אליו, כך שעמלק לא יוכל להיכנס כלל אל המודעות שלנו, וגם לקבל את הכוח לדחוף את עצמנו בעבודתנו הרוחנית.